לא נשאר הרבה מערכת הטיפוח העצמי שהוא הביא לה ליום ההולדת
שלה. מעט מקרם הידיים, ועוד סבון אחד שהיא כמעט לא השתמשה בו.
למרות זאת, היא דחפה גם את הערכה למזוודה, יחד עם מכשיר ייבוש
השיער, ומספר מגבות בצבע לבן ותכלת.
השעה הייתה עשר בבוקר, השמש חדרה מבעד לתריס בחדר השינה,
וחיממה את המזוודה השחורה שנחה על המיטה. הקירות מעט מקולפים
בחדר השינה. המרצפות היו הדבר היחיד שקירר אותה, כיוון שעוד לא
קנו מזגן לדירה. בצמוד למיטה, עוד נחו שני ארגזים מלאים בספרים
ודיסקים שלא מצאו להם מקום.
היא כבר הייתה מאופרת. שמלה נפוחה בצבע ירוק בהיר נחה על גופה
הרזה. היא אספה את שיערה הבלונדיני בגומייה שחורה, וידיה
הדקיקות עבדו נמרצות על סידור המזוודה.
היא התיישבה על המיטה וניסתה למנות את הפריטים שעליה לקחת.
אצבע אחר אצבע הורמה במאמץ לא לשכוח כלום. היא התרוממה מן
המיטה, ונכנסה לחדר האמבטיה על מנת לוודא. "זהו", אמרה לעצמה,
"אני מאמינה שלקחתי הכול." דמעה אחת זלגה מעינה הימנית כשהביטה
בראי. אבל דמעה לא תהרוס לה את האיפור, הבטיחה לעצמה. היא
ניגבה אותה ביעילות, ושבה למסע האריזה.

"אני לא חושב שאני כועס", הוא אמר ודמיין איך היה מצמיד אותה
לקיר עם ידו על צווארה, ומחטיף לה כמה סטירות הגונות אם היה
יכול.
"זה יותר אכזבה מאשר כעס, אולי אכזבה מעצמי, לא יודע", הוא
נאנח, ונתן לאוויר שהחזיק בריאות לצאת.
הכיסא שעליו ישב היה מרופד היטב, והחזיק יפה את גופו המלא. הוא
שם לב שמתחילים להצטבר אצלו כתמי זיעה מתחת לבית השחי, אז ניסה
להיזכר אם השתמש בדאורדורנט היום בבוקר.
"חם פה אתה לא חושב?", הוא פנה אל האיש המבוגר שמולו, תוך כדי
שמנסה להגניב הרחה לבית השחי שלו, בלי שיראו.
המבוגר הביט בו, ואחר ניסה לאתר בעיניו את השלט למזגן שהתקין
לא מזמן בחדרו לקראת הקיץ. משמצא, קם באיטיות. רגליו הכחושות
נעו בתוך מכנסיו החומים הארוכים, וניסו לתמוך בו אל עבר שולחן
העץ, עליו נח שלט המזגן.
הכיסאות והספה שהיו בחדר מוקמו על שטיח שהיה צבוע בירוק
ואדום,שטיח פרוותי ורחב שמילא את החדר. המזגן הופעל, והחליף את
השקט ששרר בחדר. לפני שהתיישב על כיסאו, תחב המבוגר את חולצתו
התכולה אל מכנסיו. החולצה הייתה מתוחה, ונצמדה לגופו הרזה של
המבוגר. על ידו הרכיב שעון מתכתי בעל רצועת עור דקה, שחסמה את
ורידיו הארוכים והבולטים.
"אז על מה דיברנו?" הוא שאל, והניח את רגלו הימנית על
השמאלית.
"תגיד לי אתה, אני דיברתי אחרון", גדי אמר והרים את כוס הקפה
שלו.
"אתה בוחן את ההקשבה שלי?"
"ממש לא בוחן, פשוט אתה אמור לדעת איפה עצרנו אם הקשבת", הוא
לגם מכוס הקפה וליקק את שפתיה.
"בסדר", נכנע המבוגר, "תואיל בבקשה להזכיר לי? הזיכרון שלי לא
משתפר עם השנים".
"נראה לי שאמרתי משהו על אכזבה". הוא זכר מה אמר. למען האמת,
חשב על המשפט כמה פעמים בזמן שהמבוגר הדליק את המזגן.
"אה, כן, אכזבה. מובן שהציפיות שפיתחת היו גבוהות. ביחס לעצמך,
וביחס אליה. טבעי שתופיע אכזבה. אבל האם אכזבה היא באמת הדבר
שמניע אותך?" המבוגר הישיר מבט לעברו של גדי, שחש מעט לא בנוח
מיכולתו של המבוגר לזהות את שקריו.
"אני לא יודע מה מניע אותי בסדר?", הוא הרים את קולו בפתאומיות
ורכן מעט קדימה לכיוון המבוגר, "אני לא חושב על זה ביום יום.
אני מנסה להעסיק את עצמי בדברים אחרים: עבודה, חדר כושר, כל
מיני דברים שיעזרו לי לא לחשוב." הוא זז בתוך הכיסא, מנסה
למצוא תנוחה נוחה יותר.
"אתה מפחד לחשוב? או יותר נכון, לתת לעצמך זמן לחשוב, כי אז
תמצא את עצמך חושב עליה?" הקשה המבוגר, ושילב את ידיו ולחץ
בחוזקה.
"מן הסתם, לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה. זה לא חדש לי,
הבעיה היא שזה לא עובד. אני חושב עליה כל הזמן, וזה משגע אותי.
הלוואי ויכולתי לשחרר את עצמי מההתעסקות הזו, כמו שהיא עשתה
בשנייה." גדי תקע את מבטו ברצפה, ועיסה את ירכו הימנית
בחוזקה.
"אתה רק חושב שהיא עשתה את זה בשנייה. אתה אפילו לא יכול להיות
בטוח שזה אכן מה שקרה." המבוגר הניח את שתי ידיו הארוכות על
ידיות העץ של כיסאו.
"נו, זה לא ברור שהיא עשתה את זה? אני לא רואה אותה רודפת
אחרי, או מנסה ליצור קשר. אם זה בכלל היה מזיז לה, היא הייתה
עושה משהו." תחושה של מועקה החלה לטפס במעלה החזה שלו, וחולצת
הכפתורים האדומה שלבש בבוקר, באה כנגדו, למרות שהאמין שהיא
מרזה אותו כשעמד בבוקר מול הראי ובחן את עצמו.
"אתה לא יכול לדעת את זה בוודאות גדי. ואני חושב שכדאי שתנסה
לקבל את העובדה שהצורה שבה אתה שופט אותה, היא לא בהכרח
המציאות. תחשוב על זה השבוע, עד שניפגש בשבוע הבא, כיוון
שזמננו תם." המבוגר התרומם, והושיט את ידו לעברו של גדי. גדי
קם מכיסאו, ותחב לידו של המבוגר שני שטרות של מאה שקלים.
הוא פנה לכיוון הדלת, כשמאחוריו המבוגר מזכיר את זמן הפגישה
הבאה.

הגור החדש שהוא הביא הסריח. הוא חרבן בכל הבית, ובעיקר היווה
נטל בעיניה. השערות שהשיר מילאו את המיטה בה ישנו, חלק
מהווילונות היו אכולים, ועכשיו הוא הקיא על הרצפה. היא הסתכלה
עליו, ודמיינה איך הייתה בועטת אותו כנגד הקיר בכל הכוח. "את
רואה", היא הכריזה לעצמה תוך כדי שניגשה למטבח להביא שקית
ומגבות נייר לאסוף את הקיא מהרצפה, "זו הסיבה שאמא שלך לא
הסכימה אף פעם להביא חיה הביתה. מה לעשות, היא צדקה."
היא שמה על ידה את השקית, ובעזרת מגבות הנייר אספה את הנוזל
הצהוב מהרצפה. היא נזהרה שלא ללכלך את השמלה הירוקה שלבשה.
כאילו שאין לי דברים אחרים לעשות עכשיו, חשבה לעצמה. היא דאגה
למרק את המרצפות ביסודיות, ותהתה לעצמה למה היא משקיעה כל כך,
היא לא רצתה את הגור הזה, ובכל מקרה היא הרי לא מתכוונת לגור
פה. שהוא ינקה, אם הוא כל כך מאוהב בחיה הזו. היא תפסה את הגור
בחוזקה בצווארו הפרוותי, אוחזת חלק מבשרו בידה, ודחפה אותו
בכוח למרפסת בה שכנה מכונת הכביסה, סגרה את הדלת ונעלה.
משסיימה, חזרה לחדר השינה. הוציאה מהארון את הסנדלים שהגור עוד
לא הספיק ללעוס. היא הדליקה את הרדיו ונתנה לו לנגן ברקע.
בתחילה, התחנה הראשונה ששמעה, הציגה מומחה לענייני חילופי
שבויים, שדיבר עם המראיין על הסיכונים האפשריים שבשחרור מאות
מחבלים. היא מיהרה להחליף תחנה, ומצאה אחת שמשדרת מוזיקת רקע
סתמית. קיפלה את התחתונים שלה, והניחה אותם במזוודה. שאר
הבגדים המתינו בצידה השני של המיטה, מקופלים ומוכנים לאריזה.

השולחן במשרד של גדי היה מלא דפים פזורים. הוא התיישב על כיסא
העור, נצמד לשולחן, וניסה לפנות מעט מהדפים על מנת למצוא את
המקלדת. בקרוב, יהיה עליו להציג את התוכניות שהכין לבניין
התיאטרון החדש שבונים בעפולה. הוא בהה בצג המחשב, נשען על
כיסאו, והעביר את העיפרון שבידו מאצבע לאצבע. נותרו כמה שבועות
עד הצגת התוכנית הראשונית, ובשבוע שעבר, המנהל האחראי עליו,
נזף בו על ההתקדמות האיטית שלו.
המנהל, איש בגיל העמידה, תמיד לבש חולצות צמודות מידי, שהבליטו
את הכרס שלו. הוא היה נמוך יותר מגדי, אבל לא בהבדל משמעותי.
כשהיה מדבר, היה מלטף את הקרחת שלו, וכשהיה מתעצבן, דבר שקרה
לעיתים קרובות(בעיקר על גדי לאחרונה), היה מרים את מכנסיו
לאמצע הבטן. כל תנועה שעשה, וכל מילה שהוציא, העלתה בחילה אצל
גדי. לפעמים היה גדי מדמיין את עצמו לוקח את הראש הקירח שלו,
ומטיח אותו בשולחן עם כל הדפים שהיו עליו. הדפים היו מתמלאים
בדם, והמנהל השמן שלו היה מתעלף. גדי יביט בו שרוע על הרצפה,
ולא יעשה כלום. בדיוק כמו שהמנהל כל הזמן מאשים אותו בחוסר
עשייה.
עכשיו הוא צריך לעשות. הוא רוכן אל עבר השולחן ומניח את ראשו
בין ידיו. הוא תופס את שיערותיו החומות ומנסה לדמיין בעיני
רוחו את בניין התיאטרון. אדריכלות, באה יחסית בקלות לגדי. הוא
צייר מגיל צעיר, ונהג לבלות בהליכות איטיות סביב בניינים, בוחן
את הקימורים והזויות. הדבר היחיד שהצליח לחשוב עליו ברגעים
אלו, הוא החלל האדיר שימלא את אולמות התיאטרון.
"יש לך דקה?", אל המשרד נכנס יניב, אדריכל נוסף שעבד עם גדי.
המשרד של גדי היה בינוני בגודלו. באמצעו עמד השולחן, הכיסא של
גדי מאחורי המחשב, כיסא מלפני השולחן, תמונה אחת של עפולה
ממעוף ציפור שקיבל כשנכנס לעבודה בחברה, ועציץ פלסטיק בצד
הימני אחורי של המשרד. הקיר האחורי היה חלון גדול, שהשקיף לכמה
בנייני משרדים נוספים שעמדו ברחוב.
"כן כנס, בכל מקרה לא עולה לי כלום בראש." גדי כיבה את צג
המחשב וניגש לפתוח את החלון.
"אני רואה שהורדת את טבעת הנישואים שלך סוף סוף", יניב התיישב
על הכיסא שמול גדי, "הגיע הזמן שתקשיב למה שאני אומר לך, תשלים
עם זה שהיא הלכה, ותצא לחפש מישהי אחרת."
"אני השלמתי עם זה מזמן יניב", הוא התיישב שוב על כיסאו, נשען
באיטיות, והניח את שתי ידיו משולבות על קצה קדקודו, "איבדתי
אותה. אני מנסה כבר יומיים להיזכר איפה, אבל הפעם האחרונה שאני
זוכר שראיתי אותה עליי, הייתה כשהייתי בשירותים בבית ומשכתי
נייר טואלט. יכול להיות שהיא נפלה לי איפשהו כשהורדתי אותה
לרחוץ כלים."
"טוב, קיוויתי בשבילך שאולי התגברת כבר, אבל כנראה ששוב
טעיתי", יניב שיחק עם המחק שהיה ליד שדכן. גופו היה בנוי,
ושיערו קצר ושחור. תמיד לבש בגדים נקיים ומעוצבים לעבודה. היו
לו נעליים שחורות מבריקות, וריח חזק של בושם. עובדת היותו צעיר
מגדי לא גרמה לאף אחד מהם להרגיש לא נוח. גדי הרגיש שלפעמים
הוא יכול לשתף אותו במחשבות שלא פוסקות עליה, ואולי אף לשמוע
בעצתו המזדמנת מידי פעם. למרות זאת, היו מקרים בהם היה מביט בו
ותוהה אם אי פעם יוכל להראות כמוהו. אם גם הוא היה צעיר כזה
שמשדר הצלחה, ואולי קיבלו אותו לעבודה רק בגלל שאבא שלו זרק
מילה למנהל החברה, שהיה חייב לו טובה.
"להוריד את טבעת הנישואים לא יוכיח שהתגברתי", הוא זז מעט
בכיסאו, ומשך את התחתונים שנצמדו לו למפשעה. "אני מתגבר. בקצב
שלי. אתה צריך משהו? אני חייב לגמור עם התיאטרון הדפוק הזה."
"כן, תגיד, מה הסיכוי שתוכל היום בערב להחזיר אותי מהמוסך? אני
משאיר שם את האוטו, הוא מתחמם בזמן האחרון, ופולט מים מלמטה."
יניב נשען על השולחן והתקרב לגדי.
"באיזו שעה? אני לוקח את ברלוצ'י לוטרינר בחמש."
"מה יש לו?", יניב הקליד בפלאפון הסלולרי המתקדם שלו, וגדי חשב
לעצמו שהוא לא באמת מתעניין, רק בגלל שהוא צריך טובה.
"הוא משלשל ומקיא. כבר שלוש שנים יש לי אותו, ולא ראיתי אותו
מקיא פעם אחת. זה די מדאיג אותי, למען האמת".
" אני בטוח שזה כלום, אל תדאג. אני צריך שתסיע אותי בשבע ככה,
אז זה מסתדר יופי", הוא חייך, והחזיר את הפלאפון לכיסו.
"בסדר, תגיד לי איפה זה אני אגיע", הוא אישר בקרות, וזכה
לטפיחה על הגב. לאחר מכן יניב עזב את החדר.

ברלוצ'י שכב בפינת הסלון כשגדי נכנס לדירה. עיניו עקבו אחרי
תנועותיו של גדי, ופיו היה צמוד לרצפה. הייתה לו פרווה מלאה
ועבה, כיאה לרועה גרמני גזעי, ולמרות גילו הצעיר יחסית, כבר
היה גדול מספיק כדי לפגוע ביציבה של גדי כשהיה קופץ עליו .
"מסכן", חשב לעצמו גדי, "רואים שהוא חולה". "בוא לוצ'י,
הולכים לדוקטור", הוא שיתף אותו בתוכנית, כדי למנוע חוסר
וודאות. הוא זרק את המפתחות של האוטו על שולחן העץ שהיה בסלון,
והוציא את הרצועה הכחולה מהמגירה התחתונה בארון שבחדר השינה.
הוא נופף מולו ברצועה, בניסיון לעודד אותו, אך ללא הואיל. הכלב
שכב שם, ודאג להראות את מורת רוחו מהביקור הצפוי אצל הרופא.
גדי קשר את הרצועה לקולר, והוביל אותו לכיוון האוטו, דרך
מדרגות הבניין.
בתור לוטרינר, נאספו אנשים עם הבעות מודאגות על פניהם, כשלצדם
חיות מחמדם, נובחות ומייללות בקול. ברלוצ'י ישב ושתק. "אני
יכול להבין למה הצבא משתמש  בכלבים האלה, חשב לעצמו גדי, "איזו
משמעת יש לו."
הריח שאפף את חדר ההמתנה היה מסריח, ולא היה ברור לגדי אם זה
מהחיות או ששוב שכח להשתמש בדאורדורנט.
"צ'יף, אני לא מקנאה בך, אבל תהיה חזק", אמרה הבחורה הצעירה
שישבה מימינו, לכלבה שנראה מעודד יחסית. היא ליטפה את ראשו
השחור של הפודל הננסי שישב עליה.  
"סליחה שאני מפריע, אבל מה יש לצ'יף?", שאל את הבחורה בנעימות,
כשידו השמאלית נחה על ראשו של ברלוצ'י. פודל הוא הגזע הכי פחות
אהוב עליו. תמיד חשב שהם מפונקים, ותוקפניים. אחרי החתונה, הוא
רצה לקנות גור. היא לא התלהבה מהרעיון, בלשון המעטה. אבל היא
אמרה שאם מוכרחים, אז כבר שיהיה פודל, איתם היא הכי מסתדרת.
הוא לא אמר לה אז כלום, אבל נזכר עכשיו בחוסר ההערכה שחש אליה
אחרי שהציעה פודל.
"הוא לא חולה אם זה מה שאתה שואל", התחמקה והמשיכה ללטף את
ראשו של כלבה.
"מעניין שבחרת זכר, רוב האנשים שאני מכיר לוקחים חיית מחמד
במינם". כאבה לו הבטן, והוא הרגיש שהוא צריך לשחרר לחץ. הוא
שנא לעשות את זה, אבל לא תהיה ברירה, אלא לחזק את הבטן, ולמחזר
את הגזים שהצטברו אצלו.
הוא בחן את הירכיים הדקות שלה, ואת האופן בו הג'ינס הצמוד
שלבשה, חשף בפניו את צורת גופה התחתון. על ראשה נחו משקפי שמש
חומים. היה לה שיער חלק בצבע חום, שהגיע עד לכתפיה.  הוא לא
הצליח שלא להוריד את מבטו  אל עבר הגופייה הלבנה שלה, גופיה
בעלת מחשוף נדיב. הוא ניסה להסתכל בצבע עיניה, אבל היא נמנעה
מליצור איתו קשר עין.
"אני פשוט מסתדרת יותר טוב עם זכרים", השיבה, בקרירות, "נקבות
בעייתיות ולא נוחות כמו זכרים".
"הוא נראה חמוד", שיקר וגירד לברלוצ'י מתחת לאוזן, "לא נראה
כאילו הוא חולה, מה הוא עושה פה?", הוא התעקש על חילוץ תשובה.

"אם אתה מוכרח לדעת, אני מסרסרת אותו", צ'יף נבח נביחה חזקה
לפתע, והבחורה ניסתה להרגיע אותו. גדי החליט שלא להמשיך בשיחה
הזו, והסתכל על ברלוצ'י. הוא חשב לעצמו על הסירוס הזה, ושמח
שהחליט לעולם לא לסרס אותו. "לא מגיע לו כאב כזה", הצדיק
לעצמו.
"אוי תראו מי זה!" , ד"ר קופוביץ הופיע בחדר ההמתנה וליטף את
ברלוצ'י, "מי אם לא הצורר הקטן!" , גדי נתן חיוך מאולץ והתאפק
לא לשלח בו את לוצ'י. "מי קורא לכלב צורר?", גדי חשב לעצמו
כשהוביל את הכלב לחדר הוטרינר, "זה שהוא גרמני ישר אומר שהוא
נאצי?" , הוא החליט לזנוח את העניין, ד"ר קופוביץ היה וטרינר
טוב בסך הכל, ואהב את ברלוצ'י בדרך מוזרה שכזו. הוא הרכיב
משקפיים דקות וחלוק לבן, מבנה גופו היה מעוקם קלות קדימה,
ונראה היה שידיו ורגליו לא פועלות בתיאום מושלם.
"אז מה הבעיה?", שאל הדוקטור תוך כדי שהרכיב כפפות חד פעמיות
וניקה את משטח הברזל שעליו ישבו החיות.
"הוא מקיא בזמן האחרון כל הזמן. הוא הוריד במשקל, החלפתי לו
תזונה, וזה לא עוזר."
"מה אתה נותן לו לאכול?" , הוא שאל, והרים יחד עם גדי את
ברלוצ'י למשטח.
"בעיקר אורז ודברים קלים כאלו", גדי השיב והסתכל בעיניו
העצובות של לוצ'י.
"טוב, לא מומלץ, אבל בסדר", גדי הסתכל עליו, על החלוק הלבן
שלו, וחשב לעצמו שהוא יחסית מתנשא לרופא מזוייף.
הדוקטור בחן את ברלוצ'י, השתמש בכלי העבודה שלו, והכלב לא
הוציא קול. "ממושמע כמו חייל", חשב לעצמו גדי וחייך. לפתע חשב
על אישתו וניסה למצוא סיבות בהתנהגותו כדי להצדיק את חוסר
העניין שלה בו. "יש לי פסיכולוג מחורבן", חשב לעצמו כשהדוקטור
סיים את הבדיקה.
"טוב", פתח הדוקטור, "אני חושב שיש לו דלקת במערכת העיכול.
אולי זה משהו שאכל בחוץ, אולי האוכל כבר לא מתאים לו",  הוא
השעין את ידו על מיטת הטיפולים ובידו השנייה ליטף את לוצ'י,
"תראה, אני אתן לך אוכל אחר, יותר קל, לגורים. בנוסף, תשים לו
את החומר המשלשל שאתן לך. תצטרך לקחת אותו יותר החוצה, אבל
אולי זה יעזור. אם לא, תחזור אלי עוד שבוע ונעשה בדיקות יותר
מקיפות בסדר?" , הוא הסתכל על הכלב ואמר: "בסדר לוצ'י? אתה
תהיה הרבה יותר טוב!"
בדרכו החוצה, גדי קיבל הודעה במכשיר הפלאפון שלו מיניב. הוא
אמר שהוא לא ילך למוסכניק, הוא רב עם ליאת ונראה לו שהיא רוצה
להיפרד. הוא הוסיף תודה על העזרה בכל מקרה.
הוא חש הקלה, הטובה הזאת הפריעה לו בתכנון הערב שלו, לחזור עם
הכלב הביתה ולצפות בטלוויזיה. הוא חשב על העזיבה האפשרית של
ליאת, והדבר שימח אותו. לא מתוך שמחה לאיד, אלא מתוך הרגשה
שאולי דברים רעים קורים גם לאנשים מצליחים כמו יניב.
כשנפתחה דלת ביתו, ברלוצ'י מיהר לתפוס את הפינה בה שכב. גדי
זרק את המפתחות שוב על השולחן, והתיישב על ספת הבד החומה שלו.
קירותיו של הבית היו צבועים לבן, והקילופים שהיו בחדר השינה
תוקנו ממזמן. הטלוויזיה עמדה על שולחן קטן מברזל, ובחדר הצמוד
לסלון, נמצא המחשב וכמה אלבומים שהוא בחר להדחיק.
הוא ניגש למטבח והדליק את האור, שחשף מטבח צנוע מאוד. היו בו
שני שרפרפים נמוכים, שולחן עץ אישי, שטח קטן של שיש צמוד
לכיור, ומקרר קטן ודל במוצרים. את הכיור שנסתם אתמול התכוון
לתקן, לאחר שישתה בירה קרה אחת, אליה ייחל כל היום.
הוא אסף את הבקבוק לידיו, ומשהתיישב חזרה בסלון, פתח אותו ולגם
לגימה ראשונה. לאחר מכן נשען והחל לכפתר את מכנסיו.
"מה יהיה איתך תגיד לי?", הוא הסתכל על ברלוצ'י, "אתה כל היום
מדוכא".
הוא פתח את הטלוויזיה, ונתן לערוץ ההיסטוריה להציג תוכנית על
מלחמת העולם השניה. על המקרן רצו תמונות של חיילים מסתערים,
והקריין תיאר באיטיות את תוכניות הקרב של בעלות הברית.
גדי נתן למחשבות שבראשו להתרוצץ. הוא החל חושב על השקט שיש
בבית, והאם העובדה שהתרגל אליו כל כך, מצביעה על אדישות שפיתח.
את המחשבות עליה כבר תקף מכל כיוון, ואת ההבנה שהיא לא חוזרת,
הוא קיבל לפני כמה חודשים. עד אז האמין שאולי אם ינסה ליצור
איתה קשר, היא תיווכח במידת ההשקעה שלו, ואולי תסכים לשמוע את
דעתו על העניין.
הוא טעה. כמו שבעיניה עשה לאורך כל הדרך. הוא שוב תהה, על כמה
באמת אהבה אותו, והאם כל מה שאמרה לו בזמן שהיו יחד, לפני
ואחרי החתונה, היה שקר. למען האמת, איך זה אפשרי שאדם יראה כזו
אהבה, וידבר מילים כל כך חמות, וביום אחד יארוז את כל חפציו
וינתק כל קשר. בעיניו, זה הוכיח שמעולם לא באמת אהבה אותו.
והוא דווקא הרגיש שהוא מסוגל להיות נאהב, ולא פעם הוכיח לה
שנתן לה מעצמו. הוא טיפל באמה החולה, בזמן שהיא הייתה עסוקה
בחזרות להופעה שלה. כל ערב היה הולך, אחרי העבודה כמתמחה,
ודואג לנקות ולעזור לאמה. היא אהבה אותו, ואולי העובדה שאמה
אהבה אותו, גרמה לה לשנוא אותו.
הוא טפח על הכרס שגידל בהקפדה, והניח את שתי רגליו על השולחן.
את השלט שהיה מונח על השולחן, תפס והחל להעביר בין ערוצים,
בניסיון נואש למצוא דבר שיעסיק אותו.
הוא ויתר, והלך למטבח לנסות לתקן את הכיור.
הכיור, היה מלא בכלים מלוכלכים, ומים רווים בשאריות מזון
ורטבים. הוא קיפל מעט את שרוולו, והכניס את ידו באיטיות לתוך
שלולית המזון.
בפנים, גישש למצוא את פתח הכיור. משמצא, ניסה לפנות כל שיירי
מזון שהיו באזור. הוא השתמש בשורש כף ידו הרחבה, לחץ בחוזקה על
הפתח ושיחרר. כך עשה מספר פעמים, לחץ ושיחרר, לחץ ושיחרר. לאחר
מספר ניסיונות, הבין שכך הסתימה לא תשתחרר.

היא סידרה את הסדינים שעל המיטה. סגרה את החלונות והתריסים,
ורכסה את הרוכסן של המזוודה. לבשה את סנדלי העור שהכינה,
וניגשה לחדר האמבטיה, לתת מבט אחרון בראי.
היא התייצבה למשך דקה מול הראי, ושמחה על שלא הרגישה טיפה של
ספק. מרחה עוד מעט אודם על שפתיה הדקות, שטפה את ידיה, וניגשה
לחדר הכביסה, לפתוח לגור את הדלת. הדלת נפתחה, והגור קפץ על
רגלה ופיזז סביבה. "יצור מטומטם", זרקה לעברו וכיבתה את האור.
כעת הבית היה מואר קלות, מהאור שחדר דרך תריסי הסלון. את הרדיו
בחדר השינה, השאירה דולק, כדי שיחשבו שיש אנשים בדירה. פתחה את
דלת הכניסה, הוציאה את המזוודה מחוץ לבית, ונעלה מאחוריה
פעמיים.

"כנראה שאצטרך ללכת לשכנים", אמר גדי לברלוצ'י. "אולי יש להם
פומפה". הוא חשב על הזוג שגרים מולו. הוא זכר שהם עברו לפני
כמה חודשים, הבחור רזה וגמלוני, היי טייק או משהו בסגנון. היא
מעצבת חזותית במשרד פרסום, נמוכה, חזה גדול, ושיער שחור ארוך.
את גינוני הנימוס, המקובלים אצל שכנים, לא טרח למלא. הוא בקושי
היה פוגש את שכניו, והמצב מצא חן בעיניו. למעשה, כמעט ולא דיבר
איתם, מעבר לבקשות כמו המקרה הנוכחי.
הוא דפק על הדלת, קיווה שיהיו בבית, השעה הייתה תשע בערב.
הדלת נפתחה, ומולו עמד הבחור הצעיר.
"אהלן גדי, מה שלומך?", הבחור הרים את משקפיו במעלה אפו, ונשען
על הדלת.
"מי זה בדלת ניר?", קולה נשמע ברחבי הבית.
"גדי, השכן ממול!", הוא צעק תוך כדי סיבוב אחורה.
היא לא ענתה.
"אהלן ניר", מזל שהיא אמרה את שמו, חשב גדי, אחרת לא הייתי
זוכר. "תהיתי אם יש לכם במקרה פומפה? פשוט, יש לי סתימה, שאני
לא מצליח לשחרר."
"פומפה...", הוא גירד בראשו, "אני מאמין שיש איפשהו, תן לי רגע
לחפש." הוא השיב ופנה לתוך הבית.
כמעט כל האורות בביתם דלקו. גדי חשב על בזבוז החשמל המשווע
הזה, בנוסף לטלוויזיה שפעלה בסלון ללא צופים. "הרבה כסף יש
להם", סינן לעצמו, "ככה זה היי טק."
הוא פסע מעט פנימה, והציץ יותר לתוך ביתם. בתוכו, לא היו דברי
מותרות, אך בהחלט היה ניתן להבחין שהזוג מסוגל לתמוך בעצמו. את
הרצפה מתחת לשולחן בסלון, כיסה שטיח ארוג ודק, הספה הייתה ספת
בד שחורה, ובמרפסת מרחוק, הבחין בכמה כיסאות ונרגילה שנראה
כאילו עישנו בה לא מזמן.
"הנה, מצאתי לך אחת. אנחנו לא השתמשנו בה מעולם פה, אז אני
בטוח שהיא טובה." הוא העביר לידיו של גדי את הפומפה. גדי הודה,
ופנה חזרה אל ביתו.
משנכנס הביתה, ראה את ברלוצ'י בפינה אחרת של הסלון. את מקומו
בפינה הקודמת, החליף כעת נוזל חום ומסריח, בכמות נכבדה.
ברלוצ'י הביט בגדי, ועיניו כאילו התנצלו על המעשה, או כך הוא
חשב. הוא ריחם עליו, וניגש לחדר הכביסה להביא מטליות וכפפות
לנקות את הרצפה.
הוא לבש את הכפפות הלבנות, אסף כמה מטליות נייר ובד, מילא מים
בדלי, וחזר לסלון.
גדי התיישב על ברכיו, והחל לאסוף את השלשול. בין מטלית למטלית
שנזרקה לפח, גדי זיהה על הרצפה חפץ מתכתי עגול. הוא הסתכל על
טבעת הנישואים שלו, והעיף מבט אחורה לברלוצ'י. לאחר מכן החזיר
מבטו אל עבר הטבעת, ששכבה שם מוקפת בשלולית השלשול, ופתאום
הרגיש שלווה גדולה. כמו שמיכה, שלווה עוטפת וחמימה בכל חלקי
גופו.