הוא צריך עכשיו ללכת,
הוא צריך עכשיו לצאת.
לא יודע אם כדאי לו
שוב בחוץ להתרוצץ.
הקולות קוראים לו פנימה,
לפצות על שהחסיר.
המצפון אותו קורע,
כי לחופש יש מחיר.

והכוח לא זמין כבר,
כי נמאס לו מהכל.
לשחק כל יום, כל רגע,
לשחק ולאכול
את עצמו כך עד העצם,
לעשות את זה שנים
ולמות, כי כך יודע הוא
לחיות את החיים.

ועכשיו לכתוב, לשלוח
ולחוות את הפחדים.
להיות תמיד אורח
בארצם של נפילים.
לעטוף עצמו בשקר,
להסתיר את האמת
ולדעת שכל רגע
הוא עלול להתמוטט.

והשקר, כמו אדרת,
הוא עוטף את האמת.
האדרת כבר שקופה
ומגלה היא את החטא
והחטא דבר נורא הוא
והחטא הוא הקיום,
של להיות סתם כך בסדר,
אבל להרגיש כמו כלום.

פזמון:
תברח, תצא,
בין כך, אף אחד לא מוצא.