היא טעמה בחורים בכל הטעמים. הביטים מכים בה, גוררים אותה
ברחבה לכאן ולשם. ושוב לכאן. ושוב לשם.                      
        היא שולחת לי מבט עם כל הצבעים, היא זזה לכאן ולשם.
ושוב לכאן. ושוב לשם.                         היא חוזרת
מהשירותים, מתיישבת על הבר על הכיסא העגול. כיסא ושיחה על רגל
אחת.            לי יש צורך להסביר. השמיים רצים לה, נגיעות של
טורקיז על הפנים. היא אומרת שהשיגעון שלה הוא רק צורה של
מחשבה. אני יודע בדיוק מה היא לקחה.             העולם זז לה,
היא לא מספיקה. לכאן ולשם. ושוב לכאן.           היא אומרת שלא
כל יום מנצחים ושלהכל יש מחיר. ושוב לשם. המילים שלה מתערבלות.
עם המוזיקה. מתערבבות. עם המשקה.
תנועה
                             של
          חשבון                          באוויר            
(תנועה שנגמר).
הביטים מתנפצים (היא מזיזה את הראש עם המוזיקה לכאן ולשם. ושוב
לכאן. ושוב לשם). הדורמן מלווה אותנו החוצה במבט. הוא פותח לה
את הדלת והעיר נכנסת לנו לעיניים. חזק.

אחר-כך שנינו ביחד לבד. היא יפה כשעוצמת עיניים. החדר חשוך
והעיר חודרת דרך התריסים. לי יש צורך להסביר.                
        ואין לה כוח. לזיבולים שלי על יופי. היא רוצה שאגע
לה. איפה שצריך. היא רוצה חיבוק גדול. במקום כל הדיבורים.