הסוף קרוב, אני מרגיש את זה. ידעתי שהחיים שלי יהיו קצרים,
מיומם הראשון אני מתכונן לזה, ובכל זאת איני מרגיש שאני מוכן.
נדמה לי, שאני זקוק לזמן נוסף, לפחות עוד קצת, לפחות עוד חוט
אחד... קשה להאמין, שמחר לא אהיה עוד. עכשיו הנני כאן, ומחר לא
אהיה דבר מלבד קליפה ריקה... האמנם מחר הוא היום? כן, ודאי.
בכל נים בנפשי, בכל סיב בגופי אני חש זאת. אינני עצוב, רק קצת
מפחד, איני בטוח כל כך ממה. זה מה שמפחיד, כנראה. וגם, אני
מקווה שזה לא יכאב. אבל אם יכאב, אני אעמוד בזה. לא הכאב חשוב
ברגעים כאלה.

אומרים, שבעולם הבא לכולם יש כנפיים. כמו למלאכים באגדות,
כנפיים ענקיות, כל כנף גדולה מהגוף כולו, והן כל כך יפות, שכל
מי שרואה אותן, מוחו מתרוקן ממחשבות, ואינו רוצה דבר מלבד
להמשיך ולהביט בהן. ובמקום לזחול, אט אט, על גבי העלים, אנו
מתעופפים בקלילות מפרח לפרח, חופשיים מדאגות, אולי אף חופשיים
ממחשבות, צעירים לנצח ומרהיבים ביופיינו.

אני, כשלעצמי, איני תולה תקוותי בעתיד כזה. הוקסמתי מהסיפורים
האלו בילדותי, אבל עכשיו, כשאני חי את אחרון ימי, נדמה לי שמאד
טיפשי לנחם את עצמי בהזיות על העולם הבא. מי זה יאמר לי, שהוא
אכן קיים, ואיפה הוא, העולם הבא הזה, אם לא בדמיוננו,
בחלומותינו, שבהם אנחנו יכולים להיאחז ברעיון התמים, שלא יבוא
היום ולא נתחמם עוד בקרן שמש ראשונה, לא נרחץ בטיפת טל צלולה,
לא נחלום עוד חלומות של חופש ויופי? לא, לא הרבה שנים חייתי
בעולם הזה, אך חייתי מספיק בשביל לדעת, שאף אחד עוד לא חזר
לספר ולהעיד ולהתרברב בכנפיו.

לא, אחרית אינה סיבה להפוך לפתי. סוף הוא סוף, ואין בו דבר
מלבד סוף. הוא אינו טומן בחובו התחלה חדשה. וגופי, הוא רק גוף,
הוא אינו מכיל נשמה שתתגלגל לה לגוף אחר, או תפרח לה לעולמות
טובים יותר. וכל פחדיי וחששותיי, אינם אלא הגיגים חסרי משמעות
של גולם זקן.

הערב ירד מזמן. איברי כבדים, חורקים, כמו מבקשים להתפרק מעלי.
איני יודע, כיצד להסביר לעצמי תחושה מוזרה זו. האם כך מרגישים
כשמתים? קשה לי לחשוב. מחשבותיי כמו מתמוססות... ועל מה זה
חשבתי? הפחד עוזב אותי. עם בוקר, לא יהיה עוד דבר. אין לי
חרטות. הייתי טוב לעולם הזה, ולרוב היה גם הוא טוב אלי. אם יש
חיים אחרי המוות, אני מקווה שלא יכעסו עלי שם, על שלא האמנתי.
ואם אין, הרי ש... ודאי, הרי ודאי שאין דבר... זוהי הרי אגדת
ילדים, ותו לא... ואין... ואין... ומיד...