... הוא יצא לרחוב, לא ידע מיהו, איפה הוא גר, או מה עליו
לעשות, כל מה שידע על עצמו זה שהוא בן שלושים וחמש וצריך היה
לעשות משהו. תחושה מוזרה של דחיפות, רדפה אותו וגרמה לו להמשיך
ללכת, ללכת לאן? לאט-לאט התבהרה התמונה במוחו... מרכז קניות,
מעט אנשים בודדים, כמה בני נוער בזוגות, חבוקים, זוג מתעלס על
הספסל ללא מעצורים. השקט בקניון מפריע לו, אין מוסיקת רקע, אין
רעש צעדים, אין דיבורים, אפילו מיזוג האוויר לא משמיע את
זמזומו האופייני. הייתה לו מכונית, איפה הוא השאיר אותה? הוא
קימט את מצחו... צריך היה לעצור מישהו ולשאול איפה מגרש
החנייה? אבל אסור לו,  זה בניגוד לכללים. הוא חייב להסתדר
בעצמו ומבלי להשמיע קול, כמו דג במים, למרות שהרגיש כמו
לווייתן מתאבד.
יש בפניו אופציות, למשל לוותר על המכונית, ולעשות מה? אולי
ללכת הביתה, אבל ביתו טרם נכתב. כל מה שהוא יכול לעשות בינתיים
זה ללכת-וללכת-וללכת... הליכה ללא מטרה מיוחדת, עד שיחליט
המחבר-המנוול לאן הוא הולך ולשם מה.
ערב, הוא מצא עצמו ברחובות עיר עתיקה,  כיכר השוק, בניין
העירייה, בתים חמודים צבועים בצבעי פסטל, דוכנים, סוחרים,
אנשים מתהלכים ומביטים בחלונות ראווה, שלטי מסעדות, בארים,
טברנות... הכול נע, הכול גועש אבל  שום קול לא נשמע...  אולי
סרט אילם או שהמחבר לא דיבב אותם. אולי עשה אותו חרש.
נראה כמו ערב חג המולד, העצים מקושטים בנורות מהבהבות,
סנטה-קלאוס עומד ליד דוכן צעצועים, ילדים באים להצטלם אתו.
ההורים מרגישים נבוכים בכל המהומה הילדותית הזאת, זה זמן האושר
של הילדים.
בקצה הרחוב ניצב אותו מרכז קניות שעזב, כולו מוצף באורות
ניאון. שטיחים של אור נוזלים מגג המבנה לרחוב, והילדים מפזזים
ורוקדים ביניהם. משחקים תופסת עם ציורי הלייזר, שמתחמקים מהם
בזריזות. המרכבה המושלגת של סנטה, רתומה לאייל הצפון, פורצת
מתוך המדרכה בדרכה לשמים.
בחלון ראווה של כל-בו גדול, בובות נעות...לא, אין אלה בובות
אלא כלי מטבח. את ההצגה מנהל הקומקום, הוא מרים את המכסה שלו,
מוציא קיטור מזרבוביתו, קול מרוחק של צפירת רכבת... הנה מגיע
הרעש. הסכינים והמזלגות משקשקים בצלחות חרסינה מצועצעות,
משתחווים זה לזה, ולס וינאי ברקע והם יוצאים במחול.  לאחר מכן
מסתדרים לריקודי שורות מזלגות מימין וכפיות משמאל, הסכינים
פורצים למרכז השורה ויוצרים בלגן נוראי, מזלג רקד עם מזלגה,
כפית עם כפיתה סכין עם סכינית. נשמעים גם פטפוטי אנשים,  צעקות
שמחה של ילדים. אין מכוניות - אין כניסה למכוניות לעיר
העתיקה.
קול פרסות סוס מהדהדות, עד מהרה חולפת ביעף מרכבה מפוארת רתומה
לחד קרן לבן יפהפה, בה יושבת מדושנת עונג, משפחה בורגנית.
המרכבה עוצרת וממנה מתגלגלים החוצה בני המשפחה. האבא בחליפת
ערב לבנה, ועניבה אדומה, עם כרס תואמת. האימא, טובת בשר, גדולת
ישבן, בעלת שדיים ענקיים שכמעט נשפכים החוצה מהמחשוף הנדיב של
שמלת הקטיפה בצבע, אפרפר, כחול, לבנבן, כמו ים סוער,
והילדים... הו הילדים... נראים כשני דגי אבו-נפחא שבלעו מים
מעל ליכולתם, בעלי ראשים קטנים סמוקי לחיים.  מיד צעדו בביטחה
לכיוון חלון הראווה, ילדי אבו-נפחא לא היססו להשתמש במרפקיהם
כדי להידחק לשורת הילדים הראשונה.
בחלון התחוללה מהומה קטנה: מזלג התאהב בכפית, והסכינים התנגדו
לכך, אז ניסו הסכינים לחתוך את המזלגות והכפיות שבאו להגן על
הזוג המעורב. הקומקום חסר אונים, ניסה להשליט סדר, רתח, צפצף,
פתח את המכסה וסגר בטריקה, עישן סגריה ופלט טבעות עשן מאיימות,
אך ללא הועיל. כאן התערבו המטאטאים ומגבי הרצפות שעמדו עד עתה
מהצד הקיפו את הניצים והדגימו איך כולם ילכו לכלא, רק אז נרגעו
הרוחות וההצגה החלה מהתחלה.
כ ו ל ם שמחו וצחקו... בעצם לא כולם, המחבר שנסחף בלהט
האירועים, זנח את גיבור סיפורו והוא שלא ידע אם עליו להמשיך
ללכת,  או אולי התכוון המחבר שגם הוא ישמח ויצחק עם כולם, אבל
שכח להגיד לו.
ברור היה שאינו יכול לשמוח, כי הבדידות עצובה כל כך, ועצובה
עוד יותר בימות החגים. הוא ערירי אין לו משפחה להתגעגע אליה,
ומה שחמור יותר אין לו זיכרונות לברוח אליהם ברגעי משבר, כאילו
נולד זה עתה והוא בן שלושים וחמש.
הוא חש מגע יד בכתפו, וסב בבהלה. עיניו נתקלו בזוג עיניים
בהירות וצלולות, דמותו המוקטנת השתקפה באותן עיניים. רק אחר
ששבע מהביט לעומק עיניה, התרחק ממנה מעט כדי לראות את פני
המלאך שלה, ורק אחרי שבהה בפניה ארוכות, הרחיק אותה מעט יותר
כדי לראות את גופה החטוב והמושלם. הם לא החליפו מילה, היא לקחה
אותו בידו  והדריכה אותו בסבך הסמטאות, עד שעצרו ליד שער ענק,
שדמויות קדמוניות מגולפות לכל גובהו, ובמרכזן נפטון וקלשון
שלוש השיניים בידו. רק נגעה בשער הכבד, והוא נכנע למגעה הרך
כאילו היה מדוזה חסרת מגן, או גבר מגודל שרירים.
הם ניצבו לפני האקווריום  העירוני. האולם והמסדרונות היו
ריקים, כנראה לא הייתה זו שעת ביקור. היא כוונה אותו למעלית
והוא מצא את עצמו על רצפת זכוכית, שהיא המכסה העליון של
האקוואריום הענק. היא החלה להפשיטו, והוא התבייש, כי לא ידע
איזה איבר מין כתב לו המחבר, אם בכלל, אבל שמח לראות שאינה שמה
לבה כלל לחציו התחתון, היא פשטה את השמלה השקופה והקלה שלבשה,
ומיד החליקה דרך פתח ברצפה אל תוך האקווריום. ורמזה לו להצטרף
אליה. לא היסס לרגע והחליק גם הוא פנימה.
מיד עטפו אותו המים בחמימות משפחתית. שוב נטלה את ידו והחלה
שוחה אל עבר ביתן דגים קטן, כאשר התקרבו ראה שהביתן אינו כה
קטן כפי שנראה בהתחלה . הם עברו בפתח ואז התגלה הביתן מבפנים
כארמון תת מימי. גבישים שברו את האור למיליוני קשתות צבעונית,
הצבעים התערבבו זה בזה, ויצרו כל צבע אפשרי. הרצפה מכוסה הייתה
באבק זהב דק , הקירות קושטו באלמוגים חיים, ושושנות ים
מרהיבות. הם החזיקו ידיים, הוא חש נפלא ולא נזקק כלל לאוויר
החיצוני, והיא, בתולת הים, הרגישה באקווריום כמו בביתה.
סוף-סוף המחבר כתב לו בית, הוא לא יהיה הומלס  יותר.
הודעה קצרה בעיתון למחרת: גבר צעיר בשנות השלושים לחייו, כנראה
הומלס, בלתי מוכר למוסדות העיר, מצא את מותו בטביעה  באקווריום
העירוני. בדרך בלתי מובנת הגיע לגג המכל, פתח את פתח ההאכלה,
וקפץ למים.  השרת שאמור היה לנעול את השער, נשבע שעשה זאת,
למרות זאת נמצא השער לא נעול, ולא התגלו עליו כל סימני פריצה.

בדין וחשבון פנימי שהועבר רק למומחים ויודעי דבר, סופר גם
שנמצא מחייך, כשראשו תקוע בפתח ביתן הקישוט הקטן שבאקווריום,
עם איבר מין זקוף. משמר דגים טורפים הקיף אותו אולם לא נגעו בו
לרעה, יתרה מכך, כאשר ניסו לחלצו, תקפו הדגים את המחלצים, עד
שנאלצו להעביר אותם למכל רזרבי, כדי לסיים את החילוץ. כאשר
הוחזרו הדגים, הם המשיכו לסובב זמן רב את המקום בו היה מונח,
ונזהרו לא לשחות מעליו.
לך תבין דגים ומספרי סיפורים.