ביום הראשון ללימודים לקח אותי אבא לבית הספר על
אופניו, ישבתי קדימה על הרמה והתיק תלוי על גבי. אבא דיווש,
נשם ונשף ברעש גדול ליד האוזן שלי. לבוש הייתי ב'קורטקה' (מעיל
קצר) שאימא תפרה לי משמיכה צבאית משופשפת. היה חם אבל 'צריך
לשמור שהילד לא יתקרר, והוא תמיד חולני וחלש.'
אבא הוריד אותי בפתח בית הספר, לא ידעתי מה לעשות, אל מי
לפנות, וגם אם הייתי יודע לא הייתי מעז. היו שם המון ילדים,
כולם היו גדולים. נכנסתי ברגליים רועדות ניסיתי להיבלע בקירות,
כדי שלא יפנו אלי ולא אצטרך לדבר, ולגמגם. פרפורי הבטן האלה
מוכרים לי...
"אולי תיקח את גילי אתך? " הציעה אימא.
"לא, יש לי סידורים," השיב אבא בקוצר רוח.
"איזה מן סידורים אלה אם גילי מפריע לך?" לא ויתרה לו.
"את והחשדות שלך," זרק לאוויר כאילו נעלב, "טוב, שיבוא."
אבא לקח את ידי והלכנו, הוא לא דיבר, נראה היה מהורהר
ורחוק. ואז, לפתע חייך כאילו שזה עתה מצא את הפתרון לבעיה.
"בוא ניכנס לקפה וינה, אמר, "אני אזמין לך משהו, אתה רוצה?"
המשיך בצליל אדיש ומלאכותי.
"כן," השבתי בלחש.
"אתה יודע למה הם החליפו את השם לקפה שלווה?" שאל ולא המתין
לתשובתי, "זה בגלל שווינה זה באוסטריה, ואוסטריה זה כמו
גרמניה."
נכנסנו. אבא הלך לעבר דלת היציאה, והתעכב לרגע ליד הדלפק.
לאחר רגע הגיע המלצר, והניח על השולחן, כריך עם גבינה צהובה,
וכוס גדולה של בירה מלט.
"אבא שלך צריך היה ללכת לסידורים," אמר לי, "זה לא ייקח
הרבה זמן, בינתיים תאכל ותשתה משהו."
הרגשתי נטוש, בטוח הייתי שאבא לא יחזור, ואני לא יודע את
הדרך הביתה. אבל בינתיים התחלתי לועס את הכריך הטעים ולוגם
מכוס המלט התוסס והקר. עשיתי זאת לאט-לאט, מנסה למשוך את הזמן.
אבל סוף כל כריך לאכילה וסוף כל משקה לשתיה ודי מהר ישבתי מול
שוקת ריקה.
המלצר לא ניגש אלי יותר, אני לא העזתי לקרוא לו. ואני יושב,
יושב וחרד. בראשי עברו מחשבות ממחשבות שונות, תסריטים שונים
ומשונים: עוד רגע אתעורר ואמצא שזה הכול חלום. או אולי אלך
בכוונה לאיבוד ואז אנשים טובים ייקחו ויאמצו אותי לבן. או אולי
אפול לבור הסודי שלי, ושם אשאר עם היצורים הקטנים וטובי הלב,
ששמחים תמיד לבואי. אני יכול גם ליפול לבור-בלי-תחתית וכל הזמן
ליפול וליפול ואולי לצאת בסוף באמריקה. אבל מה אני אעשה שם? את
מי אני מכיר? ואני אפילו לא יודע אמריקאית. פתאום הכול היה
ברור, ידעתי את הדרך לבור הסודי שלי, קמתי בשקט והלכתי לשם.
מיד הגעתי והפלתי עצמי בשמחה, וכבר אני מרחף ומרחף ומחליט עוד
לא להגיע, רק ככה, לרחף.
עם השנים למדתי שהרצון לרחף ולא להגיע לשום מקום הוא בעצם
הכמיהה למוות...
"כל הילדים החדשים, ילדי כיתה אלף אחרי!" הקריאה העירה
אותי מהרהורי העצובים. הבטתי מי הדוברת ובדיוק לידי עמדה אישה
צעירה וסימפטית, נלחצתי אליה אינסטינקטיבית. היא התכופפה אלי:
"מה שמך ילד?"
הפתאומיות וההפתעה תפסו אותי בלתי מוכן. "אה...אה... נאבקתי
עם המילים שמסרבות היו לצאת. היא הבינה את המצוקה שלי. הפנתה
את מבטה לילד אחר... ואז זה השתחרר: "גילי!" קראתי, "גיל צימר,
קוראים לי גיל צימר," חזרתי. היא חייכה אלי בטוב לב, עברה על
הרשימה. "אתה בכיתה שלי," אמרה בשמחה, הניחה את ידה על כתפי
וחיבקה אותי. "אני המורה מאירה," אמרה והושיטה לי את ידה
ללחיצה. לחצתי את היד המושטת וידעתי שניצלתי. היא אספה את ילדי
כיתה 'אלף אחת' והלכנו אחריה כברווזונים אחרי אִמם.
התיישבתי בספסל האחורי, יחד עם הבנות הביישניות.
המורה מאירה הציגה את עצמה, כתבה על הלוח: 'שלום כיתה א''
וביקשה שנעתיק את הכתוב. אני עשיתי את זה בהצלחה ניכרת, כנראה
בגלל ניסיוני בציור. המורה עברה בין הספסלים, הביטה במחברת שלי
ואמרה: "יפה." היא הסבירה לנו את כללי הנימוס של בית הספר:
"למורֶה פונים מורי ולמורָה מורתי, לא אומרים אף פעם למורה
'אתה', תמיד 'הוא'."
"החל ממחר אתם לומדים במשמרת שנייה, עליכם להגיע לבית הספר
בשעה שתיים אחר הצהרים." אמרה בחיוך. ואז שחררה אותנו. ואני
איני יודע לאן ללכת. הכיתות הנמוכות היו באגף חדש של בית הספר,
שנבנה כצריפים נפרדים. ניסיתי ללכת עם כולם אבל מצאתי את עצמי
ברחוב שאיני מכיר, מיד חזרתי לשטח בית הספר בתקווה לפגוש את
המורה מאירה, אבל היא כבר עזבה את הכיתה. ניסיתי להיזכר מאיזה
כיוון הגעתי לכאן, וכמה שניסיתי להיזכר כך הייתי פחות בטוח.
עמדתי אומלל ואבוד בחצר שהולכת ומתרוקנת מילדיה, עוד רגע אשאר
לבד.
חוסר הכישרון שלי בקריאת שטח, חשש לאבד את הדרך, הסיוטים של
תנועה במעגלים אין סופיים והאפשרות להישאר אחרון, כאשר כולם
עזבו, מלווים אותי כל חיי ומופיעים בווריאציות שונות,
בכתביי.
בפנים ובחוץ
יצאתי
כמובן מאליו
היינו רבים
ובטוחים
לפני שׁהבנתי
כה וכה
הייתי אני
ואת
ויהודה
והבטחתם
שלא נלך
שנשאר
רק רגע
אמרתי
הם כאן
שמעתי
כך נדמה לי
והיה ריק
או נעול
או לא משלנו
ונעלמת
בין כולם
שהיו
ולא הם
ואתה
ונתדלדל
וראיתי חבר
שמכבר
לא שם
עד שפגש
ורק זרים
שלא
רצו בי
ריק
בפנים ובחוץ
"אתה הולך הביתה?" פנה אלי ילד בעל פנים מוכרים. הנהנתי,
"בוא נלך ביחד, אני גר בחצר לידך," המשיך. כמה ששמחתי למילים
אלה! "איך קוראים לך?" שאל בתמימות, ואני מנסה, מנסה ולא
מצליח להגיד. לקחתי נשימה עמוקה ופלטתי תוך אנחה: "גיל".
"מאיררר," הציג את עצמו, כשהריש שלו מתגלגלת לשונית, ולא
גרונית כדרך הצברים.
התחלנו צועדים לכיוון הבית. נראה שלמאיר לא הייתה בעיית
התמצאות. הלכנו לאורך גדר בנויה מצופה טיח 'שפריץ' אפור
ומחוספס.
"בוא אני אלמד אותך משהו," אמר מאיר והמשיך, "תעשה מה שאני
עושה."
הוא חיכך את קצות אצבעותיו בגדר המחוספסת תוך כדי הליכה.
עשיתי כמוהו, מבלי לדעת למה לצפות. כאשר הגענו לסוף הגדר ליטף
את פניו באותן אצבעות. עשיתי זאת גם אני. ההרגשה הייתה מיוחדת
במינה: עור הפנים הורגש חלק מאוד, חלק שלא כדרך הטבע. מאז בכל
יום שהלכתי לבית הספר או ממנו חוזר הייתי על התרגיל הזה ותמיד
נהניתי מחדש מההרגשה המיוחדת של הפנים החלקים.
הפגישה, המקרית, ביני למאיר היא תחילתה של ידידות שאפשרית
רק פעם בחיים. ידידות החובקת זמנים, מקומות, והשקפות עולם.
טיילנו, הכיתה ואני בתוכה, לפרדס בקצה השני של המושבה. היה
נפלא. הלכתי יד ביד עם רֶלי, 'מלכת הכיתה' כולם צחקו מאתנו,
אבל לנו לא היה אכפת. נפגשנו עם הפרדסן. הוא הראה לנו איך
מרכיבים תפוז על חושחש, ולמה עושים את זה.
טוב, אז אם אינכם יודעים... הגזע של התפוז חלש מאוד ולא
עומד ברוחות, לעומת זאת הגזע של החושחש חזק אבל הפרי מר. כאשר
מרכיבים מקבלים עץ חזק עם פרי טעים. כאשר הענף המורכב מתחיל
לצמוח, מנסרים את יתר הענפים, כדי לתת לתפוז את כל המזון. אפשר
להרכיב שני זנים על עץ אחד, כמו לימון מתוק עם לימון חמוץ, אבל
בדרך כלל לא עושים את זה. אחרי ההרכבה כל מה שגדל מתחת להרכבה
נחשב ל'חזיר' ויש לכרות אותו.
את מֶנָה דוידזון - הילד המתוכנת - לא צריך היה ללמד את
הדברים האלה הוא חי אותם בבית. הוא האזין בנימוס ותיקן לפרדסן
כאשר זה לא דייק.
הפרדסן הראה לנו איך ממיינים עוטפים ואורזים את התפוזים
בארגזי עץ. הכול התנהל כשורה, עד שהתחיל לרדת גשם. כולם התחילו
לרוץ, כל אחד לכיוון הבית שלו. אני לא יכולתי לרוץ כי התעייפתי
עד מהרה, ומה שגרוע הרבה יותר, לא ידעתי לאן, לאיזה כיוון.
לפני שהבטתי כה וכה, לא היה איש בסביבתי, המורה גם היא רצה
לתפוס מחסה, ואני בגשם, רטוב, רועד מקור, הולך ואיני יודע לאן.
כנראה שהלכתי הפעם, לשם שינוי, בכיוון הנכון. איש לא היה
ברחוב, וגם אם היה, לא הייתי מעז לפנות אליו. מודאג, מעביר
במוחי המבולבל תרחישים שונים. לאן אלך ומה אעשה. לאט-לאט החלה
הסביבה להראות מוכרת, כן זה רחוב מוהליבר, ללא ספק... הנה קופה
חקלאית, ולאחריה המסגרייה של ווטרמן, והחצר של כהן... במרתף
מתחת לבית, היה בית המלאכה של אבא, ממש בפינת רחוב מוהליבר
ורוטשילד. אבן נגולה מעל לבי, ירדתי את ארבעת המדרגות בשמחה,
מריח כבר את ריח בית המלאכה, ריח שמזוהה אצלי עם פרורי מיקה,
ששימשה אז כחומר לבידוד גופי חימום של מגהצים. אני יורד את
ארבעת המדרגות... כדי לעמוד מול דלת סגורה.
ידעתי להגיע משם הביתה, אבל המתח והאכזבה, היו יותר מדי
עבורי. ישבתי על המדרגות רועד מקור, ופרצתי בבכי מר, כל
התסכולים היו בבכי זה: הנטישה בקפה שלווה, הנטישה בבית החולים
ביפו, הנטישה בגן הילדים וכל הנטישות של הילדות, הנערות והנשים
שאני עתיד לאהוב ולהתאכזב, והנטישות של היקרים לי שאני עתיד
לאבד לאורך כל הדרך. אז אל תספרו לי את הבלוף המקובל: "הייתה
לי ילדות נהדרת..." אין דבר כזה. רק אמירה המלט אומרת את האמת,
ולכן אני מרבה לצטט אותה. אמירה, ברשותך, השיר שמעלה דמעות
בעיני גם כשאני קורא אותו בפעם האלף ואחת:
אומרים שילדות מאושרת
הייתה ילדותי שלי
שוודאי זיכרונות יש לי אלף
ואני לו יכולתי --
מחקתי כהרף את זכר דמותי
מהלכת הלךְ ובכה
ומשך-ילדות נושאת על כתפי
לבדי בשדות-השלף.
יצאנו לקולנוע, אני והיא, באולם פגשנו חברים של שנינו. לאה
בקשה שנשב לידם, ואני שטענתי לבעלות עליה, לא הסכמתי. עזבה
אותי והצטרפה אליהם. אני לא בטוח שהייתי מאוהב בה אז, אחרי
הכול הייתה תחליף בינוני ומטה, לדמותה של דליה - אהבתי של כל
הזמנים - בעיקר מבחינת האישיות והאינטליגנציה. אבל דווקא בגלל
זה העלבון היה צורב כל כך.
ליוויתי אותה הביתה, ולפני שנפרדנו נשברתי, אמרתי שאני יודע
שהגמגום מפריע לה. היא הכחישה בצורה מאוד לא משכנעת. התחלתי
ממרר בבכי, והיא נבהלה לרגע, אבל מיד התעשתה, עזבה אותי ברחוב
ליד ביתה ונעלה את הדלת.
ישבתי ובכיתי שעה, שעתיים, ממש כפי שבכיתי בכתה א', בפתח
בית המלאכה הסגור, בכי בהמשכים. לא חשבתי על אף אחת, אפילו לא
על דליה, סתם רחמים עצמיים טובים ומנחמים. למחרת לא הלכתי
לגימנסיה, וגם ביום שאחרי, ועד בכלל.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.