יעל בדיוק יצאה מהמקלחת כשנשמעו שתי דפיקות אסרטיביות בדלת. זה
היום הראשון שלה בדירה החדשה שלה בתל אביב, זו שהיא ודנה,
החברה הכי טובה שלה, שכרו לקראת הלימודים באוקטובר. היא חשבה
שזה בטח מישהו מהשכנים שבא לאחל מזל טוב.
"שלום לך"
"שלום"
"אפשר להיכנס?"
בדלת עמדו שני שוטרים. גבר צעיר בעל אוזניים מעט בולטות שעמד
ראשון ואישה, שליעל היה קשה לאמוד את גילה, ועמדה קצת מאחוריו,
כמו משגיחה עליו. אתם יכולים לשער מה עבר בראשה של יעל - "רק
שלא יחפשו במגירה שמתחת לטלוויזיה, ידעתי שזה לא מקום טוב
להחביא את החשיש".
"אפשר להיכנס?"
"כן, ברור, בבקשה". יעל הראתה להם את הדרך פנימה אל הסלון
הקטן, מול הטלוויזיה, והושיבה אותם על הספה. היא לקחה כיסא קטן
מהמטבח וישבה לפני הטלוויזיה, כך שהרגליים של הכיסא חסמו את
המגירה. רק ליתר בטחון, היא אמרה לעצמה.
"את ודאי שואלת את עצמך מה העניין", אמר השוטר. יעל הנהנה.
הלחץ משתק את מיתרי הקול.
"אנחנו מצטערים", הפתיעה השוטרת. יעל הסתכלה רק על השוטר,
וכמעט לא שמה לב לשוטרת שישבה בצד. "הבן שלך נהרג".
יעל הסתכלה על השוטרת כקופאית שעומדת מול אקדח שלוף.
"מה זאת אומרת?"
"את יעל שטיין?", שאל השוטר.
"כן"
"אני יודע שקשה לעכל את זה, אבל הבן שלך נהרג בתאונת דרכים".
יעל הסתכלה על שניהם ולא הבינה כלום. היא קפאה. שני השוטרים
הביטו זה על זה בהבנה. ניכר שהם היו רגילים למצבים שכאלו.
"אבל אין לי ילדים", יעל אמרה בלחש, "אני אפילו לא נשואה".
"את יעל שטיין מקרית אונו? להורים שלך קוראים בתיה ושלום?"
"כן. אבל זה לא יכול להיות. איך זה קרה?"
"איך מה קרה?", שאלה השוטרת את יעל ברוגז.
"אני לא הייתי בהריון, אני לא זוכרת, בקושי שכבתי עם מישהו גם,
רק עם שניים".
השוטרים הסתכלו שוב זה על זה. השוטר צחק במבוכה ופנה אל
שותפתו, "להסביר לה? או שאת רוצה?".
יעל הסתכלה על השוטר בזעם. איך הוא מעז לצחוק כשהיא יושבת כאן
ולא מבינה כלום. התחשק לה להוציא ג'וינט אחד ולעשן אותו ממש
מול הפנים שלו.
"תספר לה אתה, היום אני רק צל", השיבה לו השוטרת.
"תקשיבי", אמר השוטר ונשען על ברכיו קדימה, "את לא היית
בהריון, את תהיי בהריון".
עכשיו יעל בכלל איבדה אותו. אם קודם היא לא הבינה מה הם
אומרים, עכשיו המילים שהוא הוציא מפיו נשמעו לה כמו ג'יבריש,
כמו מילה שאתה אומר הרבה פעמים עד שהיא מאבדת את משמעותה.
"הילד שלך עוד לא נולד", המשיך השוטר, "אבל הוא יוולד, בדיוק
עוד שבע שנים. בעלך יהיה החבר הנוכחי שלך עכשיו, איך קוראים לו
תזכירי לי?" השוטר הסתכל על השוטרת שישבה לצידו. היא תקעה בו
מבט מאוכזב.
"עידו" אמרה יעל ביחד עם השוטרת.
"איך אתם יודעים את זה? ולמה לא אמרתם את זה ישר בהתחלה?"
"משנים של ניסיון ובדיקה בקבוצות מיקוד", השיבה השוטרת,
"גילינו שעדיף להכניס את הבנאדם לשוק, לפני שמספרים לו דבר
שיישמע לו כל כך מופרך. אחרת, הוא פשוט יזרוק אותנו מכל
המדרגות".
יעל התחילה להתרגז. לא רק שהם הלחיצו אותה כל כך, עכשיו היא גם
מספרת לה שכל הסיפור לא אמיתי.
"אם זה מופרך, למה שאני לא אזרוק אתכם עכשיו מכל המדרגות?"
אמרה יעל בכעס. היא הייתה גאה באומץ שהיא מפגינה מול השוטרים
שלפניה.
"מכמה סיבות", אמר השוטר בעודו נשען לאחור, "אלף, אין לך
מדרגות, בית, אנחנו עדיין שוטרים, ואנחנו יכולים לעצור אותך על
החשיש שאת כל כך מנסה להסתיר במגירה שם למטה" והצביע אל רגליה
המשוכלות של יעל.
השוטרת שחררה חיוך זריז וחזרה להבעתה הקבועה, האדישה. יעל,
לעומת זאת, לא חייכה ממש.
"וגימל, רק אמרנו שזה יישמע מופרך, לא אמרנו שזה באמת מופרך".

אחרי ההלם והכעס, יעל הביטה בו ורק רצתה להבין מה הוא רוצה
לומר.
"תביני", חזר השוטר להישען קדימה על ברכיו, "הילד שלך, זה
שסיפרתי לך שיוולד עוד שבע שנים, באמת ייהרג בתאונת דרכים".
הפעם יעל לא פקפקה בדבריו. ההבעה שלו הייתה רצינית מדי מכדי
לפרשה כעבודה בעיניים. מה גם שגילוי החשיש עדיין ניכר היה
בדפיקות ליבה.
"למה אתה מספר לי את זה?"
"כי זו זכותו של אדם לדעת".
"בן כמה הוא יהיה?" שאלה יעל ומבטה לעבר הרצפה, מנסה לכבוש את
דמעותיה.
"בן שבע", ענה השוטר "הוא יעבור במעבר חציה ונהגת שתתבלבל בין
הגז לברקס תדרוס אותו".
"אנחנו מאוד מצטערים", נכנסה השוטרת לדבריו, "אין דבר עצוב
יותר מלקבור את הילד שלך".
יעל כבר לא הצליחה לעצור את הדמעות והן זלגו על לחיה עד פיה,
שם היא מחתה אותן בעקשנות.
"אבל אני לא מכירה אותו בכלל", שאלה יעל בקול את עצמה בכדי
להבין למה בעצם היא בוכה על דבר שלא קרה בכלל. לא בוכים על חלב
שיישפך.
"בטח שאת מכירה אותו" התערב השוטר, זורק מבט לעבר משגיחתו
ומנסה לקבל אישור לנחם. השוטרת מהנהנת ומושכת בכתפיה.
"בטח שאת מכירה אותו", הוא אומר, "זה אותו ילד שחלמת עליו ברגע
שחשבת על להיות אמא, אותו ילד שתמיד רצית לנדנד בנדנדה, לספר
לו סיפור ולהשכיב אותו לישון". יעל הסתכלה עליו ורק רצתה לחבק
אותו. רצתה לחבק מישהו.
"את מכירה את הילד הזה מאז שאת מכירה את עצמך, וזה טבעי שתבכי
עליו".
יעל נשענה לאחור ואז קמה לעבר המטבח. היא שאלה את השוטרים אם
הם רוצים לשתות משהו חם.
"רק מים קרים", השיבה השוטרת, "מספיק חם פה, בעולם הזה".
בעוד יעל מוזגת לשניים כוסות מים קרים עם קרח, היא חשבה למה
השוטרת התכוונה כשאמרה "העולם הזה". בשלב הזה, שום תשובה לא
תפתיע אותה כבר, היא חשבה.
השוטרת התקרבה אל השוטר ודחקה בו את מרפקה, "יש לנו עוד מקומות
להגיע, תתחיל להזדרז", היא לחשה באוזנו.
"יעל", קם השוטר לעברה וסייע לה לקחת את הכוסות לסלון, "יש רק
עוד דבר אחד שאנחנו צריכים לסגור".
יעל התיישבה שוב על הכסא, וחשבה רק אילו עוד בשורות אפשר להפיל
עליה.
"אני אגש ישר לעניין, כי אנחנו קצת ממהרים", אמר השוטר,
"עכשיו, כשאת יודעת מה הולך לקרות, יש לך ברירה".
"ברירה?"
"בחירת מילים רעה מצידו", אמרה השוטרת ושלחה אליו מבט נוזף,
"יותר בכיוון של בחירה".
"משהו פה ניתן לבחירה בכלל?" שאלה יעל בייאוש, "אני יכולה
לבחור שהוא לא ימות?".
"כן", ענה השוטר בפשטות.
"אז אני בוחרת שהוא לא ימות". יעל עדיין לא הרגישה הקלה, כי זה
היה קל מדי, ולא היה נראה לה שזה כל כך פשוט כמו שהציג את זה
השוטר.
עכשיו השוטר התחרט על תשובתו הפשוטה, ולא רק בגלל המבטים
הכועסים ששלחה אליו השוטרת, אלא כי הבין שאסור להעניק לאף אחד
תקוות שווא, צריך תמיד להציג את התמונה המלאה. גם השוטרת הבינה
וראתה את החרטה של השוטר בקמטי מצחו, והסיתה את מבטה ממנו,
מחכה לשמוע מה יאמר.
"אני חושש שזו לא בחירה כזו פשוטה, אחרת לא היינו פה, אלא
שולחים לך סתם מכתב".
"אתם עובדים עם שירות הדואר?"
"לא ממש, יותר עם שליחים, אבל הורגים אותם יותר מדי, אז אנחנו
מנסים שיטות אחרות".
יעל צחקה, צחוק בריא של אחרי בכי, כזה צחוק משחרר. היא הייתה
מוכנה לשמוע מהי הבחירה שלה.
"הבחירה היא כזו, את יכולה לשכוח שהיינו פה, ואנחנו מסוגלים
לעשות את זה, ולהנות מהשנים שלך עם הבן שלך ובעלך, או", השוטר
עצר, לקח לגימה מכוס המים שעמדה לפניו והמשיך, "לבחור שלא יהיו
לך ילדים בכלל".
לפעמים שתיקה יותר רועמת מהרעם הכי חזק.
"לפני שתשאלי" התערבה השוטרת, "אני אענה לך על השאלות הנפוצות
- אי אפשר 'לעבוד' על הסיפור הזה, וזה כולל כל דבר שאת יכולה
לחשוב עליו. כבר שמענו הכל, ופשוט אי אפשר".
יעל ירדה מהכסא והתיישבה לידו, נשענת על הקיר שליד הטלוויזיה.
היא פתחה את המגירה, הוציאה ג'וינט קטן ומצית והדליקה אותו.
היא הרקידה את אצבעות רגליה, כמו בכל פעם שהיא הייתה צריכה
להחליט משהו.
"אנחנו נחזור עוד שעה", אמר השוטר, "ואנחנו נצטרך תשובה".
השוטרים קמו לעבר הדלת, והשוטר הניח את כוסות המים בכיור.
"רגע, חכו שנייה".
יעל קמה וניגשה אל השוטר. היא זרקה את שארית הג'וינט לתוך
הכיור.
"אני לא אזכור כלום?"
"שום דבר, אפילו הכוסות יחזרו שטופות לארון, והג'וינט יחזור
למגירה. שלם".

10 שנים אחרי, במסיבת יום ההולדת השלישית של תום, ככה קוראים
לו, הסתכלה עליו יעל וחשבה לעצמה איך ככה בדיוק היא חלמה עליו,
ובערב, כשהיא סיפרה לו סיפור, היא חשבה איך זה בדיוק כמו שהיא
חלמה כשהיא חשבה בפעם הראשונה על להיות אמא. וכשהיא השכיבה
אותו לישון, אחרי הסיפור, היא הסתכלה עליו מקצה החדר. דמעה
קטנה נפלה מעינה וזלגה לאט לאט במורד לחיה עד פיה.
יש דמעות שלא יכולות להיחסך.