אמרו שכשאגדל אבין.
בתומי חשבתי כי כשאבין, הכל יהיה פשוט יותר. אז זהו, שלא.
כי הפרפרים בבטן, ובלב, כלואים יותר עכשיו, כי כלובים רבים כל
כך אוסרים אותם. כלובי הגיל והמשחק, וה"בגרות", והכאבים
והפצעים הישנים הממאנים להגליד, והחברה וחוקיה, והטמטום,
והטמטום...
איך אפשר לכלוא פרפרים?
ואיך אפשר שכל שברי הלב הללו, כל הרסיסים, לא יפצעו אותם, את
הפרפרים. ודמם הניגר מכסה את פני, מצעף מבטיי, מחליש את
ברכיי... איך אסיר, בזה אחר זה, כלובים אטומים, כי פרפריי לא
שקטים, לא מרפרפים בנועם. פרפריי זועקים, מחפשים צוהר, דרור
לכאבם הנמהל בכאבי, מזור לסדקים הנפערים בם, חמלה.
ומה עשיתי אני, שחטאי היחיד היה- אמונה. איך סגרתי אותם מאחורי
סורג ואיך המפתח השלכתי.
אמרו תמיד שכשאגדל אבין.
אפשר שאגדל כבר?
אפשר להבין?


28.7.2010