[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
מבלי להסגיר דבר

תמר ניגשה למדף הספרים שמעל השולחן שלי, והורידה ממנו את הכרך
העבה עד אימה: "סליחה, פרופסור מעוז..."
"אני עוד לא פרופסור. גברת מעוז." עניתי לה.
"ואני עוד לא גברת מעוז, אבל מה עושה כרך ב' של אנתולוגיית
נורטון לספרות אנגלית במשרד של מרצה בכיר לפיסיקה?"
"הא?" שאלתי.
"הנה, תראה."
"זה לא שלך? חשבתי שאת השארת את זה פה."
"יש לי אחד משלי. וזה נראה כאילו הוא נמצא פה כבר עשרים שנה
לפחות." היא נשפה אבק מעל הספר.
"טוב, לא יודע. זה לא שלי." הצהרתי. באותו רגע תמר פתחה את
הספר, ובחיוך שבע-רצון הציגה לי כתב-יד ילדותי בטוש כחול עבה
על פנים הכריכה: 'שייך לעמרי מעוז.'
הבטתי פעם ופעמיים ואז נזכרתי. "אוי... תמר, חכי שניה..."
מאוחר מדי. היא פתחה את הספר באמצעו. בדפים של הספר נחתך שקע
בצורת אקדח.
"מה זה?" היא שאלה בחדות.
לקחתי מידה את הספר. "לא ייאמן. אז פה זה היה כל השנים."
מלמלתי לעצמי.
"מה זה צריך להיות?"
"זו מזכרת מאחד האחים של סבא שלי, שהיה באצ"ל. הוא השתמש בזה
כדי להבריח אקדח לכלא עכו." עניתי.
"לסבא שלך היתה רק אחות - אחת." הזכירה לי תמר.
"עלית עליי."
"עליך ועל הסוד האפל שלך, אז תגלה לי מה זה או שאני מבטלת את
החתונה מעכשיו לעכשיו."
"היית מתה שזה יהיה הסוד האפל שלי."
"מה יותר גרוע מהשחתת ספר? אין כזה דבר. אם יש לך תירוץ עלוב
נוסף אז כדאי שתשלוף אותו, ודרך אגב תשכח מהחתונה."
זה היה אחד המשחקים האהובים עלינו: הדו-קרב. היינו מסוגלים
לשבת במסעדה ולהחליף שנינויות ועקיצות במשך שעות עד שמשהו היה
מאלץ אותנו להפסיק, והתוצאה בדרך כלל היתה תיקו.
"זאת מזכרת." אמרתי פתאום.
"לפעולה של האצ"ל? נו תעשה לי טובה. כבר למדתי להכיר את המשפחה
שלך, אם מישהו אצלכם היה במחתרות אז היום לא הייתה לנו
מדינה."
"אבל את אחי הגדול לא הספקת להכיר, נכון?" אמרתי באדישות והיא
השתתקה, הבינה שאנחנו כבר לא במשחק הדו-קרב. הסבה את מבטה לעבר
התמונה של רז שניצבה על השולחן שלי.



סיפרתי לה, כדי לשבור את הקרח הזה שנוצר כל פעם שמישהו הזכיר
את רז. העניין עם האקדח המוסלק בספר היה כשאני הייתי בן
ארבע-עשרה, ורז בן שבע-עשרה. המשכנו את משחקי הילדות שלנו קצת
אחרי ששאר הילדים כבר המשיכו הלאה. זאת תמיד הייתה הבעיה של
רז: להמשיך הלאה.
היה תורו של רז להמציא את התרגיל. אני זוכר שלפני כן, כשהיה
תורי, שלחתי אותו לתוך משחק כדורסל של ילדים מבית-ספר אחר שלא
הכרנו, ומבלי לגלות את שמו לאף אחד הוא צריך היה לברר מי נחשב
לשחקן הטוב מביניהם. זה לקח לו בערך עשרים דקות.
אז באותה פעם הוא בחר לי את התרגיל עם האקדח, שלא היה מסובך או
נועז במיוחד: המשימה שלי הייתה להסליק את האקדח בתוך הספר,
לקחת אותו בבוקר בתיק שלי לבית הספר, לחזור איתו בסוף היום
מבלי שאף אחד יגלה, וזהו. המטרה היתה לרכוש היכרות ראשונית עם
הלחצים שנלווים לפעולה חשאית. להתנסות פעם אחת בתחושת העצבנות,
ההזעה, הרעד בידיים, התחושה שכולם יודעים עליך הכול, הפחד
התמידי מפני התגלות. אחרי כמה אימונים נוספים הייתי אמור להיות
מסוגל להתנהג באופן טבעי לחלוטין.
למותר לציין שהאקדח היה אקדח צעצוע. בזמנו חשבתי שהוא נראה
מספיק אמיתי בשביל לדמות את החוויה.

הכול היה עובר בסדר אלמלא הייתי חייב למתוח את הגבולות. בהפסקה
הוצאתי את הספר מהתיק, וכשאני מחזיק אותו תחת הזרוע שמתי לעצמי
למטרה לחלוף שלוש פעמים על פני המזכירות. בפעם השלישית קלטה
אותי נעמה ילין, מורה לשל"ח שהחזיקה בדעה שתלמידים הם כולם
מפלצות בשלבים שונים של התגבשות, והיא היתה על המשמר כל דקה
ודקה. המבטים העצבניים ששלחתי לצדדים הסגירו אותי, וכשהיא
התייצבה מולי בחומרה ודרשה לדעת מה אני עושה ולמה אני מסתובב
הלוך-חזור עם הספר הזה, קפצו לי לראש מספר נתיבי-מילוט
הוליוודיים לסוכן חשאי במצבי, אבל אף אחד מהם לא התאים
למציאות. המציאות היתה קשה. ניסיתי להיאבק קצת אבל חולשה
בוגדנית מצידי הסגירה את הספר לטפריה של נעמה ילין, וכשהיא
פתחה אותו ידעתי שזה הסוף.

ברור שהם לא הבינו. תלמידי כיתה י' מצטיינים שמתאמנים בזמנם
הפנוי בלוחמה חשאית, עוד לא היו להם יותר מדי בבית הספר הזה.
מספיק קשה היה לשכנע אותם שזה לא אקדח אמיתי.
האימה פגה די מהר והתחלפה בהרגשת מבוכה, ואני ורז צחקנו על
עצמנו. איזה שני אידיוטים, איזה ילדים קטנים. הפעם באמת עשינו
מעצמנו צחוק. אבל אבא השתולל, ה-ש-ת-ו-ל-ל. הוא עמד בסלון,
קומתו הגבוהה מכופפת ומעוותת, וצרח על רז כמו שרק אבא ידע
לצרוח. רז עמד מושפל באמצע הסלון ולא היה לו דבר לומר ונראה
היה שאבא לא יסיים לצעוק לעולם.

בתור אדם בוגר, תמיד הייתי מעולה בעימותים - עם הקצינים בצבא,
עם מרצים קטנוניים באוניברסיטה, אנשים אחרים בתור לכספומט,
נהגים בפקק; אני אף פעם לא מאבד את הראש, יודע מה הרגע הנכון
להשתמש באיזה טון, איזו טקטיקה מתאימה לאיזה בן-אדם, איך לשמור
על קור רוח מוחלט כדי לגרום לזה שמולי לרדת מהפסים, וגם להתעלם
באופן כזה שהצד השני שוכח שאני שם ומה הוא רצה להגיד בכלל.
מאיפה? מתרגילי החקירה שלי ושל רז, זה מאיפה. אם היה לנו עוד
אח גדול שיכל להתחיל לאמן את רז בזמן, אולי הוא היה מתמודד עם
אבא יותר טוב.



"אני לא ממש מבינה את כל הסיפורים שלך האלה, מהילדות." אמרה
תמר. "אבא שלך. הוא אחד האנשים הנחמדים שאני מכירה."
"זה בגלל שאת לא מכירה אותו." עניתי לה.
"אני מכירה את אבא שלך, עומרי."
"לא. את מכירה את הבנאדם שאנחנו נוסעים אליו למושב לארוחת
צהריים כל שבת שניה. את זה שעושה לך סיור בגינה שלו ומסביר לך
איך קוראים לכל פרח, וכמה קשה הוא היה צריך לעבוד כדי שהתאנה
תיקלט אצלו באדמה הזאת שמלאה פסולת בניין."
"אני מכירה את איך שהוא מחבק אותך כשאתה בא לבקר, ואת השיחות
הרציניות שלכם, ואיך הוא ידע לתמוך בך כשצריך. זוכר אז, כשרצית
להפסיק את הדוקטורט באמצע?"
"את עדיין מכירה רק צד אחד."
"אז אתה ברצינות חושב שיש לו שני פרצופים, אחד כלפי פנים ואחד
כלפי חוץ?" שאלה תמר.
קמתי. ניגשתי לשולחן העבודה שלי, שלידו היא ישבה, לקחתי
בזהירות את התמונה של רז והנחתי אותה עם הפנים למטה על השולחן.
אני לא בטוח מה הייתה המשמעות של הג'סטה הזאת. אולי זה סתם
נועד לתת נופך דרמטי למשפט הבא שלי:
"אני לא 'ברצינות חושב', אני יודע. ואת לא. אז די."
"לא נראה לך," היא המשיכה, "שייתכן שאתה עושה לו דמוניזציה?
שאולי כשהיית ילד ננעלה לך איזו תדמית שלו בתור אישיות סמכותית
ומאיימת. שמאז אתה לובש משקפיים מיוחדים כשאתה מסתכל עליו.
חשבת על זה פעם?"
"תמר?" אמרתי לה.
"מה?"
"תסתמי את הפה שלך."
תמר השתתקה. היא הביטה בי ואני הבטתי בה בחזרה.
"בסדר." אמרה לבסוף במתינות. "זאת המשפחה שלך ולא שלי, נכון?"
"נכון עד להגעיל." אמרתי, והיא קמה והכתיפה את התיק שלה
באדישות. תמר גם כן גדולה בעימותים, אולי בגלל זה אנחנו
מסתדרים כל כך טוב רוב הזמן. בדרך החוצה היא זרקה: "סתם שאלה,
אם רז היה חי הוא היה זוכה לקבל ממך הזמנה לחתונה?"
"תלכי קיבינימט!" צעקתי על הדלת שנטרקה לי בפרצוף.
תיקון למה שאמרתי קודם: אני חזק בעימותים, באמת. כל עוד זה לא
נוגע למשפחה. המעוז הזה מעולם לא נכבש.
"תלכי קיבינימט." אמרתי שוב, בשקט הפעם, והפלתי את עצמי על
הספה.



פעם היה לי חלום שבו רז מגיע אליי עם קלטת וידאו, ובה סרט
מצוייר ישן. הוא נתן לי אותה, כולו מתלהב ומאושר, ואמר, תראה
תראה, זוכר שהיינו ילדים והיינו רואים את זה ימים שלמים ברצף?
ואני עניתי לו משהו כמו - תודה לאל שהתבגרנו מאז. ופתאום רז
מתפוגג ונעלם.
סיפרתי לאמא על החלום הזה, והיא אמרה - כן, אתה לא זוכר שזה
קרה? העור שלי הצטמרר, הסתמרר, התחדד, ושאלתי מה מה מה, והיא
סיפרה לי שכשרז היה חייל הוא חזר פעם הביתה עם קלטת וידאו של
סרט או סדרה מהילדות שלו, משהו נדיר, שהערצנו כשהיינו ילדים.
היא לא זכרה איזה. היא אמרה לי שכשהוא הראה לי אותה אני עניתי
לו משהו כמו 'זה רק מוכיח שמאז הצלחנו למצוא חיים.' ואז היא
זכרה שרז השתתק ונסוג. אני לא זכרתי בכלל את האירוע הזה. אחרי
הכול היו לי חיים, נכון?
ביקשתי מאמא שלי לנסות למצוא את הקלטת בחפצים הישנים של רז,
אבל היו שם כל כך הרבה קלטות וידאו דומות שלא ניתן היה לדעת
איזו מהן עמדה ביסוד הפרת החוזה הזו שלי.

מה שכן זכרתי היה איך קמתי בוקר אחד וקלטתי - אני ואח שלי
רחוקים. כשהייתי כבר חייל בעצמי והייתי חוזר הביתה, או אחר כך
כשהייתי סטודנט והיינו נפגשים אצל ההורים לארוחת הצהריים
הדו-שבועית, זה תמיד היה חיבוק לאמא, חיבוק לאבא, לחיצת יד
רפויה עם רז, מה-נשמע-מה-שלומך ואחר כך שיחת חולין סתמית אחת
ארוכה עד לביי-ביי ותהיה בקשר.



באותו ערב לקחתי את תמר למסעדה הקבועה שלנו, והתנצלתי. בדרך
כלל לא היינו טורחים עם סצינות התנצלות. היתה בינינו הסכמה,
אופיינית לצניעות של כל אחד מאיתנו, שאנחנו אינטליגנטים מכדי
להיות נחמדים כל הזמן. לרוב היינו מסיימים במשחק הדו-קרב,
צוחקים ושוכחים מהעניין.
אבל באותו ערב לקחתי המון אוויר ואמרתי לה שאני מצטער שאיבדתי
את העשתונות, והיא אמרה שהיא מצטערת שהרשתה לעצמה לדבר ככה על
הנושא הרגיש.
"זאת פעם ראשונה שהייתה תגובה מצידך בעניין הזה." היא אמרה.
"אתה תמיד כל כך קר בקשר לזה, אתה יודע?"
"בקשר לרז?"
"ולמשפחה."
"אנחנו משפחה קרה." אמרתי.
"בכל מקרה, אחרי החתונה לא יהיה לך מה לדאוג יותר." אמרה תמר.
"כשמרצה בכיר לפיסיקה שעומד להתמנות לפרופסור-חבר הכי צעיר
באקדמיה, מתחתן עם דוקטורנטית לספרות אנגלית, זאת בושה וחרפה
לכל משפחה בישראל. הם ינדו אותך פעם אחת ולתמיד וזהו."
"ברור, זאת המטרה. אז למה חשבת שאני מתחתן איתך?"
"בשביל לשים את הידיים שלך על יהלומי המשפחה, כמובן."
"הזכוכיות האלו? אה, שכחתי לספר לך שעשיתי הערכת שווי יום אחרי
שפגשתי אותך."
"אתה לא מסוגל להעריך שווי של מולקולת מים, פרופסור מעוז."
"אנחנו משפחה קרה..."
"עומרי?"
"קרה. משפחה קרה." מלמלתי.
תמר הושיטה ידה מעבר לשולחן ותפסה את היד שלי. "עמרי, אל
תבכה." היא אמרה.
אנחנו יושבים פה במסעדה. אני עומד לבכות. ואנחנו שנינו כל כך
גאים בקיפאון האינטלקטואלי שלנו. וממתי אני בוכה בכלל? אני
מתמודד, ולא בוכה. מאז ומעולם, או ליתר דיוק מאז רז, רז הנחיל
לי את זה, כל המשחקים/תרגילים שלנו. תקופת הכשרה, זה מה שזה
היה. הנה אפילו עכשיו אני מחזיק את עצמי בכל הכוח, כמו אז בבית
הספר עם האקדח, אף אחד פה לא מבחין. רק תמר מבחינה.

מיד כשהמשפט הזה יצא מהפה שלי הבנתי עד כמה זה לא נכון. משפחה
קרה? איזה קרה, מה פתאום קרה. השכנים שהיו שומעים את אבא שלי
צורח עלינו ידעו בדיוק מה הטמפרטורה. תשאלו כל מי שהיה איתי
בבית-ספר, אחרי יום-הורים אחד שבו אבא התבשר שרז רוצה לרדת
לארבע יחידות מתמטיקה. העיניים שלו בלטו מהחורים והוא צרח על
רז מול כולם שם, עד שכל ההורים השתתקו והסתכלו עליו, עד שרז קם
ונמלט החוצה, ואבא קם לצאת אחריו; ואחד ההורים, שבמקרה היה
קצין-משטרה במדים, חסם את דרכו של אבא ואמר - אם אתה מרים אצבע
על הילד הזה, יהיה לך עסק איתי.
ואם כבר הגענו לרשויות החוק אפשר לשאול גם את מתנדבי המשמר
האזרחי שחיפשו את רז כל הלילה, בפעם ההיא שהוא ניפץ כוס במטבח
ויצא מהבית בסערה. אני חושב שהוא כבר היה בן שלושים אז. אבא
כבר היה זקן אבל גם הוא יצא לחפש אותו. אבל אלה היו המתנדבים
שמצאו את רז, ישן על ספסל ברחוב. היה קור כלבים באותו לילה,
אבל בפנים הכול רתח ובעבע בלי הפסקה. משפחה קרה, בטח.

"אל תבכה, עומרי. עומרי, אל תבכה." תמר חזרה ואמרה לי.
"אני בסדר." אמרתי. "אני הולך לשירותים שנייה."
קמתי והלכתי בשקט, בטבעיות, בלי להסגיר דבר. סוכן סמוי.



"הלו."
"אמא?"
"היי, עמריקוש!" - ארוך וחם, כמו תמיד.
"זה עמרי." הזדהיתי, כמו תמיד.
"אני יודעת שזה אתה, עוד לא הזדקנתי עד כדי כך! מה נשמע
איתך?"
"אימא, אני צריך לשאול אותך משהו."
"בטח. הכול בסדר?"
"כן. זה בקשר לרז."
"מה עם רז?"
"אני צריך לדעת מה קרה לו."
שתיקה.
"מה קרה לו?" שאלה אמא. "למה אתה מתכוון?"
"אני צריך שתגידי לי אם הוא באמת נרדם על ההגה או שהוא הוריד
את המכונית מהכביש בכוונה."
שמעתי את אמא נושמת. לאט ורגוע.
"עמרי..."
"תגידי לי. בבקשה."
"אני לא יודעת, עמרי. אף אחד לא יודע." ענתה בפשטות.
ניסיתי לנשום עמוק ולאט.
"עמרי?"
"כן."
"לאחיך קרה אסון. גם אני וגם אביך עברנו את התהליכים שלנו בקשר
לזה. אולי נמשיך לעבור אותם עד ששני הוריך הזקנים יהיו שש רגל
מתחת. אבל בשבילך זה אחרת. אתה מבין את זה, נכון?"
עמדתי בפינה של המסדרון, מחוץ לשירותים, עם הפנים לקיר,
ודיברתי בלחש. חשבתי שאני מרגיש קצת יותר רגוע, ואמרתי: "אני
חושב שנדבר על זה בהזדמנות אחרת."
"איך שאתה רוצה. מה שלום תמר?"
"בסדר. גאונה ומקסימה כמו תמיד. אבא ישן?"
"כן. הכאבים בגב עושים לו את המוות. לפעמים אני חושבת שזה עונש
מאלוהים על כל הדברים הרעים שהוא עשה."
וזה, זה היה המשפט שכמעט והכריע אותי לארץ פעם אחת ולתמיד.
הרגשתי שעכשיו הכיסוי שלי יתנפץ לרסיסים, והמזימה, הקנוניה,
המאמצים החשאיים - הכול ייחשף לעיני-כל. המשפט הזה, והאופן שבו
אמא אמרה אותו.
"עמרי?"
"כן, אני צריך ללכת. תמסרי לו שהתקשרתי, אני אדבר איתו מחר."
"בסדר. לילה טוב חמוד."



כשחזרתי לשולחן והתיישבתי, תמר לקחה את היד שלי עוד פעם.
"אני בסדר." אמרתי לה.
"אני יודעת." היא אמרה. "אתה יודע איך להיות בסדר."
"רז לימד אותי."
ואז היא שלפה מהתיק שלה את הספר, והניחה אותו על השולחן.
נורטון חלק ב'.
"בכלל לא שמתי לב שלקחת אותו." אמרתי. ואז תפסתי, והבטתי בה,
והיא הנהנה.
"תמר?" לחשתי. "תגידי לי שאת לא החבאת אקדח בפנים."
"בכלל לא."
"תמר, זאת המסעדה הקבועה שלנו, הם מכירים אותנו כאן!"
"אולי תירגע? לא שמתי בפנים..." היא העיפה מבט מסביב והנמיכה
את קולה. "את מה שאמרת."
"אז?"
"רימון."
"מה?!"
"שששש! אתה רוצה שכולם ישמעו?" היא חייכה את החיוך החכם, האהוב
שלה. "מחדד. בצורת רימון. קניתי היום בחנות של האוניברסיטה."
משכתי את הספר אליי. פתחתי אותו כדי סדק, וזה היה שם.
"אלוהים ישמור." נשכתי את שפתי. "תמר, הפעם זה לא כיתה י'. זה
הולך להיות הסוף שלי."
"אולי תירגע כבר?" תמר סימנה למלצר וביקשה חשבון. "תתנהג טבעי.
ותפסיק לבהות בספר."
אלה בהחלט היו שמונה הדקות מורטות-העצבים של חיי עד שהחשבון
הגיע. קמנו, תמר לקחה את הספר והכניסה אותו בטבעיות גמורה לתיק
שלה, ויצאנו החוצה. אבל לפתע-פתאום לא יכולתי להתאפק, ובדלת
עצרתי מול המאבטח: "תסלח לי?"
"כן?"
"אתה נראה לי מוכר. אולי מהפקולטה למדעים מדוייקים?"
"אני לא חושב."
תמר עמדה לידי. התיק שלה, עם הספר, ריצד לי כל הזמן בזווית
העין. נראה שהוא התעצם, פי שלוש לפחות מהנפח המקורי שלו.
"בטוח? אין סיכוי שלמדת אצלי?"
"חושש שלא." ענה המאבטח בחיוך אדיב.
"טוב. טעות שלי. לילה טוב."
"לילה מצויין."

"סחטיין, פרופסור מעוז." לחשה תמר כשהתרחקנו. "זה מה שנקרא
למתוח את הגבולות?"
"אולי, גברת מעוז. אבל זה לא חוכמה. למדתי את זה כשהייתי
ילד."
"באמת?"
"כן. היינו עושים דברים כאלה כל הזמן, אח שלי ואני. אני ורז."



אחי הגדול, רז, נרדם על ההגה לילה אחד ולא לקח את הסיבוב. כרית
האוויר לא פעלה. הוא התהפך חמש פעמים. זה כמעט גמר את אבא, אבל
הוא מתאמץ להיראות כאילו החיים נמשכים כסדרם, כי מה לעשות שהם
באמת נמשכים ולא משנה כמה תמחה.
אחר כך אנשים שהיו קרובים לאח שלי, שכנים או עמיתים, אמרו שכבר
מזמן הוא לא הכיר שנת לילה נורמלית, שהעיגולים השחורים מתחת
עיניו היו דבר שבשגרה. כל כך בשגרה שאיש לא שם לב כבר. היו עוד
דברים קטנים שלא שמו אליהם לב - סידורים שהוא עשה בכספים שלו,
או למשל ששבוע לפני כן הוא פיזר בין השכנים את כל העציצים שהיו
אצלו.
הוא התהפך חמש פעמים ומעבר לזה אני לא יודע, אף אחד לא יודע.
רז ואני היינו עושים דברים מיוחדים כשהיינו ילדים. משחקים
בלהיות סוכן חשאי. מתאמנים איך להסתיר דברים, איך להסתכל על
אנשים מבלי שיבחינו, איך ללמוד ולאמץ את ההתנהגות שלהם עד
שתהפוך לטבע שני בשבילנו, איך לעמוד בלחצים ומתחים, איך
להסתובב ביניהם עם סוד מבלי להסגיר דבר. אני ורז.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ויאמר משה אל
העם אל תשחקו
אותה תמימים, מי
הלביש לי פיאה
על המטה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/7/11 0:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה