אולי
זו תחושת הניכור
שנחבאה בפינה.
לעתים
בשעת בוקר
היא נעלמה לגמרי מהעין.
אפשר
שהיא העמידה פני ישנה
מכוסה בשמיכה סמיכה
אף עצמה עיניה
בשעת ליל.

והנה
כמה אמתית היא
הרגשת הזרות
גופה הגדול עומד כחיץ
שלא ניתן עוד
לעבור דרכו.
ברגע האמת
היא ניעורה
אולי
נתלשה מסכתה באחת
והבעתה הכואבת
מעוצם התלישה
גלויה לכל חושי פה
ושם.

עתה
תקווה סמויה נישאת
באוויר הלא צלול
שהיום הזה יחיש צעדיו
במהרה יהפך לאתמול
לשלשום
לעבר רחוק
לימים מעורפלים.
לו
היה גלגל לעת מצוא
הוא היה סב לאחור
מעצמו
למקום בו הרחש
החל
וחונקו  באיבו
אף לא היה טורח
לספר
על דבר מה שלא
בא לעולם.