אני לא איש דתי, אבל אני מרגיש שיש כוח עליון, ולאחר תקופה
ארוכה של חיבוטים וניסיונות יחד עם חברי הטוב, שלומי, אצל
קאלו, גורדייף, שטיינר וימימה התחלנו ללכת ל"שטיבל" - שיעורי
יהדות לגברים שנערכו פעמיים בשבוע בדירונת צפופה.
שלומי המשיך הלאה.
הוא חבש כיפה, גידל ציצית וסחף אחריו את אשתו, יעל.
כששלומי ויעל עוד גרו בסביבה שלנו, שמרנו על קשר אמיץ. הם גרו
בבית יפה ברחוב שקט ומוצל בעצי אורן וותיקים, נולדו להם בן ובת
חמודים והיה עוד אחד בדרך, ולברדורית לבנה נמנמה על שטיח
הכניסה, אבל בהדרגה התגנב לחייהם ריח אחר.
תמיד חשבתי שהחוזרים בתשובה נסחפים בהתחלה לקצוות ומתמתנים רק
אחר כך. אצלם זה היה הפוך. ענת, אשתי, אמרה לי שרק עכשיו התחיל
שלומי להתחזק באמת ושעד עתה נאחז בציפורניים בחיים
הזעיר-בורגניים - בבית עם גינה ושתי מכוניות ושניים וחצי ילדים
וכלב - רק מפני שלא רצה לאבד קשר אתי.
"אתי?"
הרי הדברים ששלומי בז להם, עוררו גם בי יחס דומה, ולא היתה כל
סיבה שארצה כי ידבק בטפל, שממנו סלדתי גם אני. ממש נעלבתי מכך
שענת ייחסה לי זעיר בורגנות צרת אופקים, הרי תמיד הערצתי אנשים
שהקדישו את חייהם לרעיון והצטערתי שאין בתרבות שלנו מושגים כמו
"נירוונה", "התמזגות" או "נזירות".
אבל הריח בביתם דחה אותי. ריח של זיעה ישנה עמד בו עכשיו במקום
ניחוח פרחים ועוגיות טריות. יתכן שהיכולת שלנו לקבל את האחר
תלויה ביכולתו להסוות את ריח גופו. בכל מקרה שלומי הלך והתרחק,
כאילו פרם את הכבלים, שבהם נקשר אל חייו הקודמים.
ואליי.
ידעתי שנותר לנו זמן מועט יחד. לביתם כבר נמצא קונה, ובמקומו
נרכש בית חדש ביישוב מרוחק וקרוב לשכינה. שוחחנו המון. גם
שלומי הרגיש כנראה בגעגועים ההולכים וקרבים והרבה לבוא אלינו.
היינו יושבים במרפסת. באוויר הפתוח הועם במקצת הריח הלא רחוץ
שנדף ממנו. הוא דיבר ושתה מי ברז מכוס חד פעמית.
נכון שגם אני שמרתי זמן מה על כשרות, אבל ביום שבו אמרתי לענת
שאינני נוסע בשבת, היא הודיעה לי שאו היא או הוא והצביעה
לתקרה, היכן שלדעתה ישב בורא עולם. נכנעתי. ממילא לא הייתי
משוכנע כמו שלומי.
"באמונה אין הוכחות, אנחנו לא בבית משפט." אמר שלומי, אבל לי
זה נשמע פוסט מודרני משהו, חסר מוחלטות.
שלומי היה נינוח, ואני - חסר מנוח. הוא השליך את הבלי העולם
מאחורי גוו, אבל האם הטפל אינו כולל את אשתך, את ילדיך? האם
אין סכנה שתשליך דבר מה יקר יותר ממסך פלזמה? שלומי אמר
שבשאלות כאלה נועצים ברב, אבל אני רציתי בתשובות ממנו.
ערב אחד, בדרכי חזרה מהעבודה, נכנסתי בטעות לרחוב של שלומי.
על המדרכה, מתחת לפנס הרחוב ובסמוך לשלט על בית השכנים
"גבריאלה ורפאל מנשה" השתרע עוג, הכלב של משפחת מנשה. ברגע שבו
תפסתי כי תעיתי בדרך, הבנתי דבר נוסף. חרקתי אחורה ברוורס.
זה לא היה כלב. זו היתה גבריאלה, שכנתם היפה של שלומי ויעל.
בקושי רב הצלחתי לזהות אותה. היא שכבה שרועה על המדרכה, מתנשפת
בפה פתוח ובלשון משורבבת.
"הכל בסדר?"
היא לא ענתה. לקח לי שבריר שנייה להחליט לרדת מהאוטו.
מתוך הבית נשמעה רטינת נביחה קצרה.
הדלת היתה פתוחה. "רפאל?" צעקתי פנימה. "איפה בעל הבית?"
קרצפתי את ערפו של הכלב. "תהיה כלב טוב."
"כלה ולך מכאן."
עוג הביט בי בעיניים חומות וחכמות. חזרתי למדרכה. גבריאלה עמדה
על ארבע וחרבנה ליד הגדר, ממש מתחת לתיבת הדואר. גופה נעטף
מעטה שקוף למחצה, כאילו עכביש הזדרז לטוות סביבה קורים. כפי
שאמרתי, היאהיתה אשה נאה ביותר. לפעמים תהיתי איך היא נראית
מתחת לבגדים. עכשיו ידעתי.
לאמבולנס כבר צלצלתי מהאוטו, לא נשארתי לחכות לו. לא היה לי
ספק כי האשה היתה נתונה בעיצומו של התקף טירוף, אבל יכולתי
להישבע ששמעתי מילים בוקעות מתוך גרונו של הכלב, שהיה בבית
בזמן שבעליו הייתה שרועה על המדרכה בחוץ.
לא ניסיתי לברר מה קרה לה.
הדחקה אולי.
שלומי ויעל כבר היו "על מזוודות". המעבר למשכן החדש מילא את
עיניהם באור. ענת ואני הגענו לעזור.
"תוכל להוציא את הדואר מהתיבה?" שאל שלומי.
תיבת הדואר, שחוברה לגדר בחוץ, כוסתה קורי עכביש. הכנסתי בחשש
את היד: מכתבים רגילים מחברת החשמל ומהעירייה וערימת דואר זבל.
"עובדי אלילים." אמר שלומי, כשחזרתי עם הדואר.
"לי החיים ולי המוות" נכתב באחד הדפים, שהודפס באותיות רש"י
נאות, בתכלת ואדום. "כלו ולכו מכאן."
"מה זה?" שאלתי.
"עכו"ם." סתם שלומי ולא פירש. הוא כדרר את הנייר, צקצק בשפתיו,
כמעט ירק.
"זה לא שלומי שהכרתי." סיננתי.
הוא הפנה אלי מבט שואל ומתרה.
"הבוז הבעלביתי הזה, שלומי, אתה וגם אני היינו פעם פתוחים
לרווחה, התלבטנו בין משמעויות, חיפשנו טוהר, אמת ויופי."
"ומצאנו, והגיע הזמן לנעול את הדלת."
אצל שלומי היה הכל שלם ועגול וסגור, ואצלי נותרו קצוות פוצעים.
אחרת אי אפשר להסביר כיצד מתיישבת האנינות שלי נוכח ההזנחה
המרופטת בביתם של שלומי ויעל ובבגדיהם יחד עם הסלידה שלי
מטפלותם של הבלי העולם הזה.
"נחזור ברגל?" שאלה ענת. באנו עם האוטו, אבל אפשר לחזור ולקחת
אותו מחר. ענת הבחינה בדכדוך שלי. הליכה קצרה עשויה לעזור.
השמש החלה לשקוע, והלב שלי שקע יחד עם הקיבה אל אזור החלציים,
כשעברנו ליד בית משפחת מנשה. גבריאלה יצאה מהבית לטיול עם עוג.
היא חלפה על פנינו ואמרה שלום מנומס ללא כל סימנים לכך שהיא
זוכרת את פגישתנו הקודמת.
מתחת לאחד מעצי האורן הרגשתי בקורי עכביש נכנסים לעיניי,
שפשפתי אותן.
"נכנס לי משהו לעין, נתי, זה קורי עכביש? שורף לי פחד."
"גבריאלה נכנסה לך לעין, היא מהממת, נכון?" ענת אחזה בזרועי.
היה חיוך בקולה.
ראייתי היתה מטושטשת, והקורים המאובקים גרמו להבזקי אור
מכאיבים. השעה של שקיעת השמש היא גרועה במיוחד. אני מעדיף
שקיפוּת של אור יום מלא או עלטה מלאה המוארת בפנסים, אבל עכשיו
היה האוויר תכלכל מרהיב, שקוף-מוצק, אטום-נוזלי, שזור פסי אור
זהב ומקושט בגדילי קורים.
"די, אתה כבר לא צריך לתת דין וחשבון לשלומי. מותר להביט
לאחור, אתה נשוי, אבל לא עיוור."
השתוקקתי להביט לאחור, אבל הרגשתי רע מאוד, נתפס לי הצוואר,
וזיעת כאב קרה ומלוחה פרצה מנקבוביותיי עם כל ניסיון תנועה.
יפהפייה להדהים ולבושה רק בקולר זהב כבד
למראה, שגלש על כתפיה, היא שכבה למרגלות פנס
הרחוב, שכלל לא היה פנס רחוב, אלא אחת משלוש
רגליו העצומות של כיסא, שראשו בשמיים.
סביב סביב היו פזורות גוויות נטולות ראש,
גופות אדם ופגרי כלבים וראשי אדם וחיה, שקפאו
בחיוך מואר אחרון.
על הכיסא ישב הוא. ראיתי בבירור רק את רגליו
שציפורניהן מעוקלות, אך האוויר הצטלל, ועם
התפוגגותה המהירה של עכירות הדמדומים, המריא
מבטי למעלה, דרך מעילו, תכלת וארגמן מפואר,
וציפורני רגליו הקדמיות האוחזות בשרשרת הזהב
שחוברה לקולר שעל צווארה עד לפגישה עם עיניו
החומות, שהביטו בי ממרחק ת"ק פרסאות. שמעתי את
קולו, ולמרות שלא הצלחתי להבחין במילים, ידעתי
בוודאות חדה ומטרידה מה אמר.
|