בבוקר אחרי, כשאפקח את עיניי
עדיין לא אבין למה.
ואיך האדישות הנוראית שלך כלפיי
הפכה אותי למלכת הדרמה.

ואתה לא תרשה לי לדבר על איך שהכאבת
על הרגע הארור שבו עזבת.
תאמר לי להפסיק לנבור.
ללמוד להשאיר דברים מאחור.

ואני איאלץ לחיות עם הידיעה
שאתה יודע לראות אותי גוססת.
וללכת.

יותר משנה אחרי,
אני אכתוב לך בקול שבור
את הצד שלי של הסיפור.

שאני נאלצת כל יום לחיות עם הידיעה
שמישהו שפעם טען שהוא אוהב
השאיר אותי על הספה
מתבוססת בכאב

ושאף פעם לא אבין למה ואיך
הוא ראה אותי גוססת והודיע שהולך
כי מחר משמרת בוקר.
וצריך להתארגן.
ואני לא מסיעה אותו - הוא אפילו התלונן.

ואני נאלצת לחיות כל יום עם הידיעה
שאתה אומר שאתה אוהב לנצח
אבל משאיר אותי על הספה.

העיקר שבבית חולים בילית כל הלילה ליד המיטה.