לאחרונה אני מרגיש תחושה מוזרה...
אני כבר לא חולם את אלוהים. הוא עזב אותי... כבר לא מדבר איתי,
לא משתף אותי.
הפסקתי לחוש אותו, שלא כמו פעם. פעם, הייתי שומע אותו בכל
מקום, רואה את ההכוונה שלו כמעט בכל צעד. הייתי חולם... הו,
החלומות, הם היו הכל... הייתי רואה את אלוהים בבריאה. היום אני
רואה אותי. היום אני רואה אפס... היום אני מרגיש שונה. אני
מרגיש רע, איך הכל לא הולך... אלוהים ויתר עליי? לא יודע, לא
אדע גם ככל הנראה... אומרים שאלוהים כאן בשבילינו כל הזמן, אני
לא מרגיש את זה עוד. אומרים שהוא לא מוותר עלינו גם כשאנחנו
מוותרים על עצמינו, ואני מרגיש עזוב, נטוש, גלמוד וכן, אפילו
די בודד.
איפה אתה? למה הלכת? לא הייתי אדם טוב מספיק?

אולי באמת לא הייתי... לא תמיד עקבתי אחרי דברך, ואולי בעצם זה
הידע. הידע שפעם היה כוח מתחיל לבלבל אותי מבפנים וגורם לי
לספקות, אולי זה הוא שמכרסם בראית שלי ומונע ממני לראות שאתה
בעצם פה? הידע הזה, שהיה מנת חלקי ואוני, אולי הוא זה המחליש
אותי? את הקשר שלנו? תן לי סימן אבא, אני צריך הכוונה מאדון
הכל, כי לבד לא אוכל.
אני מרגיש שהעולם סוגר עליי מכל כיוון. כל המקומות מצטמצמים
לכדי נקודה אחת בודדת בעולם. אני..
ואני? אני אינני אני עוד. ואני מרגיש כלום, והרי אני הוא לא
כלום, לכן כנראה אני מרגיש את החוסר, את הריק שבהעלמותך מחיי.
הייתי שמח לו היית מראה לי שאתה עדיין איתי.. מחזיר לי את
השמחה שהייתה מנת חלקי, ואת החשיבה היצירתית והחיובית שכולם
הכירו אותי דרכה.
אני מרגיש זקן, אבל לא סתם זקן, אלא זקן ובל. זקן שאין לו
תקומה, זקן שאין לו עבר מפואר, לא הווה מזהיר, והעתיד עוד גרוע
משניהם גם יחד. זקן ערירי, ללא אהבה, ללא רצון ממשי לחיות, אלא
רק כוח ההרגל שמושך אותו במשעול החיים. לא אוהב להיות זקן כזה,
אני מעדיף להיות זקן כמו בסרטים, עם אישה, מספר ילדים ונכדים
שצובעים את הבית בכל סוף שבוע. אני רוצה להזדקן בידיעה שהיית
כאן איתי כל הזמן, גם ברגעים אלה שלך אני כותב, בידעה שבעצם כל
החיים היו אור אחד גדול, ורק הייתי צריך להסיר את מה שהצל על
עיניי.. אבל אני לא מרגיש שאגיע להיות זקן שכזה.. אולי יותר
לכיוון של זקן מריר וכעסן, טרחן זקן... זקן זקן, ולא במובן
הטוב של המילה...
אלוהים, עזור לי!