התחושה הנוכחת הזו, הפועמת, בעיקר מתריסה,
נושמת. אבל ביסודה כואבת, עמומה אומנם,
אבל לוחצת כנגד מעטפת העור החוצה,
ושוטפת את כל הגוף בכאב.
כן, כמעט לזה ייחלתי,
עם תתווסף לכך שלווה, אולי גם קצת נחת.
הראש מוצף
תכנים, תכנים
ריכוז נוכח.
הסיגריות ממלאות בריאות פערים.
אני חש חי זה בטוח, אבל חי כחושק מוות, לא
זהו מוות גופי, לא לא רוחני.
עולות תובנות, שיעורים אחרונים.
איך אני עומד אחר לפעמים, מול פרגמטיזם סביבי.
במראה אולי אני הוא כזה; כן, ניצב,
מבפנים, רק רצון להיות השונה
יחד עם זאת גם תחושת רצון להשפיע בסביבה,
להראות להם דבר מה,
הרי זוהי אומנות, חשבתי דקה.
מגלה את האהבה שאני יוצק לתוך פערים
האהבה לפעמים בין דברים
שם, נוצרת בי תחושה
כמעט בוכה,
אני עוד מעט, כבר כמעט מרגיש,
דמעות שקופות זולגות,
וכמוהן רואה,
והרגש שולח יד, אוהב?
מתמלא מהעצב של משה בנבו
השיעור הזה לוקח אותי
לשיעור ישן של הפעלת נפשי ללא מגבלות
אך שם נפתח לו פער שנוא,
שמפגיש אותי עם מציאות
הדבר הזה יכול היה להיות יפה-יפה
אם לא היה לי פרדוקס
שלרשום יפה לא עולה בשעה, שלי קינון
וקינה על בכיינותי האינסופית מולם
ואחר כך השובע מול עצמי
נשאר לי לבדי על דשא רך,
כל הרעש מסביבי לא מורגש,
אני מונח מוטל, מלהטט במשקל, רק בראשי חושב
שפרצתי אבל
בעצם הכול מכונס
עמוק עמוק בפנים והחוצה
פתאום כולם רואים
יש פה
ים של סתירות
כי העט רץ לאט
מהמחשבות
היום ראיתי הילה, כבר זמן שלא הגיעה לעיניי
והיא השתקפה במור
אני כבר פענחתי, וניחשתי וניתחתי מכל כיוון שאכיר -
נוטה לפסיכולוגיה, להעתקה, להתקה.
האם להפסיק לפחד, לטרוף החיים?
אחד נמשך לפחד, ושני לא מתמסר
לא יודע עד כמה, עט זה, וסיגריה לא תלויים, אלא בוחרים
העולם הזה לא יממן אותי בשביל לחיות,
הדיכאון שצומח שם
רק לעיתים מתוק
את הדמיון והשוני אני רוצה להוביל
אך אני נטול כלים
נטול נטול כלים
אפילו האינסטינקטים מתחלפים בחטף
בעוד טפיחה על השכם, בעוד חיוך מזויף
והנה, ילדים בלול מזכירים לי שראשי ניצב מעל הכלוב
וגופי כלוא
גופי כלוא
הנה אני עושה מה שתמיד חלמתי עשותו
והתמצאות מזכירה לי את מה שזה מצמיח מסביב
רחוק שנות אור, מכוונתי המקורית
הבלשנות נראית לי לפתע מפלט, עיר מקלט
של חום
שלעמוד מולו
איני /אני יכול, הרי זה
ידע גלום
שאני חרד ממנו כמו מתהום
הרי זוהי למידה
שאיני יכול לה
היא מבקשת חוץ מרצון גם התמודדות,
מציאותית, שהיא לא אנושית
וזה שם אותי, עמוק בתחתית החבית העמדת
הפנים הזו, שתהיה רק זמנית
בתוך החיים הפנטזיה יוצרת את הקונפליקט
גם התכוננות לא מניחה על מגש את
מה שלו יכולתי
במעטפת קצת שונה
נשארת לי רק הנחמה
של זיהוי חוסר ההתאמה
האקטיביזם הזה זה צדק,
שממנו כה רבות הפעמים שסלדתי
כמו מוטי, לא כמו אבא, אני פועל שם
אבל חי בבקתה צנועה ליד ג'ון דו.
גם הוא נאסף
והאומץ שהעליתי בפני, או
היה רק צורך לפרוק ולקבל,
מולי תשובה,
שלא עומדת מול פניני חכמה
רק אומץ לקנייה
ביטחון ושכחה
הנה הוא חזר, חזק, ועוד רגע שוב יהיה הוא זר
שיחה עם אל מולי אני מרגיש שוב ריחוק
אני מתפלל לשמוע שוב קול,
(הבנה שתמלא את כל החללים בינינו)
אני מפחד ממה שאני מריח
כאם זה אבוד
כאם אני אבוד
ויש עוד הרבה לחקור, להוציא החוצה
להאמין שיש התאמה
שאפשר
כמו זוג אמנים, להתאמן בלהיות פתוח,
להוציא מבלי לחשוש
להעלים את לחשוש
ללכת בלי ידיים תומכות
ומקסימום כאב,
להרגיש
אבל לא כאב ביחד ורחוק, אלא
כאב של החיים בלי צחוק
באתי ומצאתי שם חברה, ראיתי זאת לראשונה
אני מאמין שיש שם ערוץ פתוח שחבוי מאחורי כל השיחים
כמו בשיחה ביום שישי
ואז פחות מפחדים מהחיים
הופכים להיות שוליים - במפגש עם האנשים
הכיף, הארגונים
אפשר לחלוק חיים יחד
ולשמוע בלי לומר כשזה רציני
מבלי לחשוב לפני-כן ופשוט
להוציא ולהוציא להוציא
ולקבל, לקבל ולקבל
לשמוע להתדיין להתעניין
ולא להתנתק כשקשה
ולשמור על התחושה הנוכחת
דוממת מוכנה לפעולה
כשאין עתיד מובטח, לא מפחדים לטעות
עכשיו.
|
