איך שנאתי לו,
ובחושך ארבתי,
כשהייתם חוזרים אל החדר.
בארצכם
תאווה,
ברחובותיכם
גאווה,
ולא סתם חסרה בשירי המילה,
גם בחושך לא יכול לדמיין אותה בשדותיכם -
אהבה.

הוא הלך,
כמגשים נבואת
איש לא תם.
אנוכי ועני,
אנוכי
ואני.

מול פניו המפוסלות שלמות,
עמדתי נפעם,
אך כבר ברגע ראשון יכולתי למצוא,
איזה חוסר שקט,
של ים.

איך רציתי בך
בלילות אין-שינה,
כשהעצמות מחשבות להתפקע,
והשרירים מבקשים להיקרע.
מלחמת התשה,
כול צבאי מול
האישה.
עבורה המלחמה קרה,
עבורי -
מלחמת אין-ברירה.
אני הבן
והאב,
ותפילה אחת
רוח קודש,
בחזי ההולם מני קרב.

הוא הלך פתאומי,
כגרזן על עץ יער,
בלילות של אחרי,
כך נהגת לי לומר.
את תומתך הנותרת,
בין סדינים
לבנים
פרשת בשלווה.
זה לך, כך אמרת,
והגשת לי לקחת.
אך הוא, למצער,
לא הותיר שם דבר.

הערת המחבר: השיר "מתכתב" עם שירו של אלכסנדר פן, וידוי.