לפני ארבעה חודשים וחצי ועוד קצת, קיבלתי מכה חזקה בבטן.
התקפלתי מכאבים והוצאתי צעקה חדה לאוויר העולם. הרגשתי את הבטן
מתהפכת לי, את האיברים נקרעים ואת הדם נשפך לכל עבר מבפנים.
הייתי יכולה להישבע שלא אצליח לקום מהמיטה יותר אף פעם, או
לפחות לא בשעתיים הקרובות. קיבלתי סחרחורת חזקה והרגשתי את
עצמי עומדת להתעלף. נשכבתי בחזרה ועצמתי עיניים. המחשבות
הובילו אותי לבית החולים, שבוודאי אמצא את עצמי בו בעוד דקות
ספורות, לקירות הלבנים, לאחיות שמתרוצצות בכל מקום וכמובן
לזריקות שלא נגמרות לעולם. התחלתי לבכות בהיסטריה ונשבעתי שאם
יבוא האמבולנס לקחת אותי, אני אתאבד. כי בסך הכל זה בכלל לא
משנה אם אמות בדרך לבית החולים - או כבר שם, כשהרופאים יגידו
שהניתוחים לא נחלו הצלחה. באמת שכבר תכננתי הכל מראש, עד שאמרו
לי שאני מגזימה. כבר אז הבנתי שפרופורציות בחיים זה ממש לא
הקטע החזק שלי.

לפני שבועיים וחצי ועוד קצת, תפסת את תשומת ליבי בחיוך המקסים
שלך. זה היה מצחיק איך לא נתתי לו אז בכלל משמעות, רק חשבתי
שיש בו משהו מיוחד, אולי אפילו שונה מעט. אחר כך הייתי יכולה
להישבע שיש משהו מסתורי שנמצא מאחוריו, והייתי להוטה מאותו
הרגע לגלות אותו. אבל לאור חוסר ההצלחה מלפני שנה וחצי ועוד
קצת, באמת שלא ציפיתי ליותר מדי. לפני שהספיק לעבור יותר מדי
זמן, נשביתי במעגל קסמים, מהסוג שרק לשניים מותר להשתתף בו.
מאותו רגע הרגשתי את הכוח מתגלגל לי לתוך הידיים, את הניצוץ
שלא נעלם לי מהעיניים ובעיקר את הבטחון שאנצח (שנפסיד). הייתי
מוכנה להיהרג עבור כמה רגעים של השתוקקות, ולהרוג תמורת כמה
שניות של מימוש. בראש שלי הסתובבה רק מחשבה אחת, רק מחשבה אחת
בודדה, ולא יכולתי לגרום לה להפסיק להתקיים, כי הייתי נעלמת
יחד איתה. אחד החלומות הישנים שלי שרציתי יותר מכל, נראה לי
כמציאות מוחשית לחלוטין. עד שהזכרתי לעצמי להכניס דברים
לפרופורציות.

ושאני בטח בכלל חיה בסרט.