חמש שנים עברו מאז לכתו של יצחק בן אהרון שאותו פגשתי כמה וכמה
פעמים בערוב ימיו כשהייתי  שומר בשערי הבריאות הכללית המחוזית
בחדרה. ולכאורה אין דמיון בין דמותו של בן אהרון לדמותו של
אלישע  ובין המציאות המתקלסת ודורסת.

אלישע הקרח יוצא כמו כל יום מביתו
למרכז לבריאות הנפש
הוא זקן, ושקט ורגוע ועיניו בו כבויות וריקות.
אלישע הקרח מקבל שם באופן קבוע
מיכסת כדורים במדידה
נוגדי דכאון, נוגדי הזיות
שלא יעלו ויצאו מהיער בראשו הקודח
מנדודי זכרון תת מודע
כמה מטר משם אחרי הגדר בחורשת הספארי
שתיים דובים מביטות אדישות בכיתת ילדים מתקלסת,
ממתינות סבלנית לפקודה.


זה הכל רק לכאורה,

לכאורה לא דובים ולא יער

ואין שום סכנה באוויר,

יושב משורר בבית הקפה

כותב שיר