הריקנות הבסיסית שאתה מותיר בי
בבוקר שאחרי
גורמת לי לכאב בלתי נסבל בבטן.
לפעמים הצורך הקיומי שלי
לקבל ממך אהבה
מתבטא בעובדה הפוצעת
שאני חסרת יכולת לאהוב אותך.
המחשבות עליך נעות
בין שנאה לכעס
ואני מתעוררת מהחלום החוזר
בו אתה מלטף את פניי.
הפחד שלי לאבד את עצמי
בתוך כל הטירוף הזה
מפחיד אותי יותר
מאשר להישאר אתך בחשכה.
הבעת פניך המופתעת שחזרה על עצמה
כשנאלמתי לך מול העיניים
תהיה הדבר הכי כואב שאזכור ממך.
העבר שלי קורא לי לחזור אליו,
לטראומות הנשכחות
שכל-כך סבלת מהן בשנייה שנגעת בי.
החולשה שלי נובעת מהידיעה
שהשתרשה בי
שגופי הנו כלי
לסיפוק יצרים
(ואיך שכל לילה ניסית לגרום לי לשכוח
אבל לא הבנת שזוהי אני).
גופי בוגד בי,
מתכחש אליי,
לרצונותיי,
ואילו אני ממשיכה
לרדוף אחרי הסיוטים
בעיניים פקוחות.
באותו לילה בו הרגשתי מוארת
הפנמתי שהצלקות שהקפדתי לדבר עליהן
בזמן עבר
עדיין תקפות
ושאני מאותם אנשים שרואים עליהם
את הפצעים הפתוחים
שכבר לא יתאחו.
בבקרים הייתי שוטפת אותך ממני,
מקרצפת את הרגשת הטמאות,
את הריח הזר,
את הכאב החודר שנתקע לי אי שם בזיכרון.
בשיחות הטלפון השקטות שהירבנו לנהל,
כשהשמש עוד לא הספיקה לזרוח,
ההבנה כי אני לא מסוגלת להרפות
רק התחדדה בי.
לפנות בוקר אני נוטה להישבר,
לצרוח לכרית שנמאס לי
ואני לא רוצה יותר.
אני נרדמת רק כשהדמעות מטפטפות על פניי.
היום ההוא בו באת לבקש סליחה
הוא היום שהבהיר לי שאני
כבר לא שלך.
(רק לאוזניים קשובות מספיק
אני מסוגלת ללחוש
שחבל שלא קפצתי אתו ביחד)
16.07.10 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.