אתה עומד שם בפארק, עם זר פרחים בגודל של מקרר טורנדו, ומחפש
דרך להסביר לשמן שמולך מה אתה עושה בקור הזה בחוץ. "זה אני
שהיה לא בסדר, אתה מבין. לא הייתי צריך להאיץ בה". אני לא יודע
איך להמשיך את הסיפור מכאן, ורק בוהה בצמיגי השומן שעולים
ויורדים איתו בכל דריכה. אני מנסה להיזכר לאיזה פרסומת של מעדן
ג'לי הוא דומה. "אני עדין לא מבין" הוא אומר, תוך כדי התנשפות
של אוטובוס אגד. "מה לא מובן? אנחנו ביחד מאז התיכון, המשפחה
שלה גידלה אותי, הם אפילו בחרו בי שאהיה בשורה הכי קרובה בבר
מצווה של אחיין שלה. הם ידעו שיש לי עין של צלף ואין שום מצב
שאני אחטיא את הרב עם הטופי". המסלול של השמן כבר התמלא
בשלוליות זיעה, מהפעמים שעצר כדי לנסות להבין יותר טוב את מה
שאני אומר. "אז למה אתה צריך להתנצל? אתם ביחד מאז התיכון,
ואתה כבר די זקן...". בן 37, תודה רבה לך, איש שמן יקר.
"אז מה, אתה מצטרף לריצה? " הוא שאל, בשעה שחיפש חלק יבש
בבגדיו לנגב את מה שהצטבר לו על הפנים. "תודה, אבל אני מעשן,
הרופא אמר שריצה תזיק לי". הוא פרגן בחיוך קטן, "עזוב שטויות,
אתה תהנה".
אז אתה רץ שם בפארק, עדין מחזיק זר פרחים, וכל פעם תולש עלה
אחד כדי לנגב את הזיעה. פחדתי להציע לשמן, כי בכל זאת רציתי
להגיע אליה עם משהו ביד. לא חשבתי יותר מדי על הכתמים הירוקים
שישארו על המצח מהניגוב, או על זה ששלוש פעמים המוכרת בחנות
הייתה צריכה להוסיף עוד נפח לזר, כי בכל פעם זה היה נראה זר
דליל מדי להבעת הסליחה שרציתי. אבל כרגע הזיעה הייתה האויב הכי
גדול שלי, והרטיבות במצח כנראה תבין רק בדרך הקשה- במלחמה
מולי, אין פרות קדושות.
בסוף לא התאפקתי ושאלתי, כשההתנשפויות מחפות על המבוכה, " למה
אתה בעצם רץ ? "  
"כי שמנים לא צריכים לרוץ?", "לא אמרתי שאתה שמן בכלל, פשוט..
" הוא עצר אותי.
"תפסיק, אני מקווה שאתה לא בוהה על המחשוף של החברה שלך כמו
שאתה בוהה בבטן שלי, אחרת אפילו הזר הנחמד הזה לא יעזור לך".
"אני מצטער, פשוט אף פעם לא ראיתי שמן רץ. אני יודע שזה נשמע
מוזר, אבל אני תמיד רואה רק אנשים רזים רצים. ראיתי שמנים
הולכים, ראיתי שמנים מטיילים..." התחלתי להישמע כמו החברים שלי
כשהם קופצים לאבו גוש, ומנסים להבין איך הערבים פה כל כך
נחמדים. אז עצרתי.
אתה מביט בגבולות המסלול שסביבכם. בהתחלה בכוכבים שמעליכם,
שהצליחו להכניס אפילו את גודלו של השמן לפרופורציה ולאופטימיות
קוסמית קלה. אפילו את העצים שבפארק התחלת להעריך, אחרי ששרדו
את זוועות הזוהמה של הירקון. והאמת, שאם השעה הייתה יותר
מוקדמת, היית נשבע שראית כרגע ברווז, שנראה המום לגמרי מהמראה
שמולו. ולך תסביר לברווז מה אתה עושה בקור של תל אביב בשעה
כזאת, רץ אחרי שריד לממוטות. רק חסרה החנית, ואנחנו נראה כמו
פעילות הסברה במוזיאון ההיסטוריה.
"אתה לא רואה הרבה שמנים רצים בגלל שמעט עמדו בדרך שבהו בהם
כשהם ניסו, או..." הוא עצר כדי להביט בי. "הם פשוט נהפכים
לרזים שאתה רואה בפארק".
האפשרות הזאת הכתה בי. השמן התחיל להגביר קצב, ואני בעקבותיו.
"אז אתה מסכים איתי, אין הרבה שמנים כמוך שרצים בפארק."
"אין הרבה זקנים כמוך עם זר פרחים בשעות כאלו. " חייבים
להודות, לשמנצ'יק יש נקודה.
לא עבר הרבה זמן עד שהריצה הזו בפארק נהפכה לפעילות מזוכיסטית
סבילה יחסית. התירוץ שיש יותר מדי חרא של כלבים, הציל אותי
לאורך שנים מהעינוי הפשיסטי הזה. לצערי או למזלי, מסתבר שהדשא
פה סבוך מספיק כדי להסתיר את מה שאתה דורך עליו, ובאותו הרגע
כנראה שזה הספיק לי, כנראה שיש משהו מנחם בלא לדעת על מה אתה
דורך. ובכל מקרה, הריח של הקינג קונג שמלפני גם ככה יסווה את
העדות.
"אז אתה כאן, בעצם, בשביל לשבור מעגל?" "משהו כזה".
האמת שאהבתי יותר כשהוא היה זה ששאל את השאלות.
המשכנו לרוץ במעגלים בשתיקה קרוב לשעה, למרות שלפי השעון שלי
עברו רק שש דקות וחמישים ומשהו שניות. כל הזמן הזה ניסיתי
להיזכר בצבע של החולצה שקניתי לה בשנקין ביום ההולדת השלושים
שלי. זה לא שהצבע באמת משנה, אבל זה היה הרגע שנשבעתי שאזכור
כל חיי. כל פרט ממנו. פעם הייתי נזכר בריח שלה ונהיה חרמן.
והנה אני כאן, שבע שנים אחרי, רץ בקור של תל אביב, אחרי קציצת-
אדם שמחכה שאני אדבר ראשון, במקום לישון איתה מחובק בחדר שלה,
שצבענו יחד לפני הצבא.
השמן הכריז על סיבוב אחרון, ולא יכולתי שלא לצרוח מהקלה.
קיוותי שהוא לא נעלב, אבל מהר מאוד התקוות נעלמו, כשהוא נכנס
לריצת אמוק ואני אחריו, מהפחד שהוא אולי רודף אחרי.  
וככה שנינו, אדם ששמן מדי כדי לרוץ, ואדם שזקן מדי כדי לברוח,
תוך כדי צרחות אימים, נעים בצורה מעגלית באמצע הלילה בפארק, כל
אחד במהירות שלו. כשסיימתי להתנשף והרמתי את המבט, הוא כבר לא
היה שם. קיוויתי שפשוט הגיע הבוקר ופתחו את אווזי, ולא שזה היה
סנטה קלאוס בגרסה הישראלית.
עישנתי עוד סיגריה ליד שלוליות הזיעה שהשאיר אחריו השמן, שלאט
לאט התחילו לפלס את דרכן לכיוון הירקון.
אחר כך הלכתי ועשיתי את מה שהייתי צריך לעשות מזמן.
אז אם תעברו בלילה בפארק, חפשו את האיש השמן בין האנשים הרזים.
ואם לא תזהו אותו, סימן שהגיע הזמן לקחת את הזר, או מה שנותר
ממנו, ולדחוף לחברה בפרצוף.