אז אתם החלטתם לשבת לדבר. המלצרית שואלת אם להביא לך את המנה
הקבועה. אתה עושה לה דווקא, מזמין את הטוסט עם אקסטרה גבינה.
היא לא נדהמת כמו שקיווית שתהיה, אחרי חמש שנים שאתה אוכל כל
ערב את אותה המנה בדיוק. בלי קרום קשה, כשהקטשופ מרוח בכל
הפינות, ועם חמישה זיתים ירוקים בצלוחית ליד. אז מגיע לה,
שתצטרך לרשום אקסטרה גבינה, ושלא תתקמצן עם ראשי תיבות "מ.ק".
הגזימו, גם ככה בזמן האחרון המלצריות הפסיקו להגיד ערב טוב.
כנראה כי הן קלטו שהשירות לא באמת משנה לך, ואתה מתכוון לחזור
גם מחר. אז הנה, שידעו שהמנה שלהם לא מושלמת. אולי עם אקסטרה
גבינה ואיזה ערב טוב קטן, המנה תהיה יותר טובה.
הוא לא יודע מאיפה להתחיל. אתם מכירים מהגן, ראיתם את הבולבול
אחד של השני הרבה לפני שזה נהפך לזין והוא דחף אותו לכוס של
החברה שלך.
זה אפילו לא בוקר טוב או צהריים טובים, שגורר וויכוח מאיזה שעה
אומרים כל אחד מהם. ערב טוב אתה יכול להגיד מהרגע שנעלם האור
בחוץ, ואף אחד לא יתווכח. לילה טוב זה בונוס, אבל באמת שהיית
מסתפק בערב טוב, אתה לא מפונק או משהו.
עד שהוא פתח את הפה שלו, וניסה לתאר במילים יפות, ובאמת
מרתקות, את הזיון של החברה שלך כמשמעות החיים או משהו בסגנון,
הגיע הטוסט שלך. אתה עוצר אותו כדי לבדוק שהקטשופ מרוח נכון
בקצוות, ושלא החליטו לדפוק אותך בגלל שהרסת את שלמות המנה
הקבועה. אחר כך אתה טועם זית אחד, ומשאיר את החרצן ביד כדי
לזרוק על המלצרית בפעם הבאה שתבוא. שאת הזיתים האלו תביא לסבתא
שלה, לא ללקוח הקבוע.
אז הוא המשיך לדבר על קארמה, בודהיזם והציצים המושלמים של
החברה שלך. הוא תיאר אותם כמו יצירה מדהימה של דה וינצ'י -
שחסר שם שפריצ אחד של צבע כדי שבאמת יהיו מושלמים, ואיך הוא,
בתור חובב אומנות מושבע, בעצם עשה מצווה. איך שהמלצרית הגיעה
להרים את הקערית שהפלת בתור מלכודת על הרצפה, אתה דופק לה את
החרצן עמוק בתוך האוזן. ואז קרה מה שקיווית: איך שהיא מרימה את
הראש וגונחת מכאבים, אתה דוחף לה את הטוסט, שחסר לו ביס כדי
להיות מושלם, לתוך הפה. תוך כדי דחיפת הטוסט לכיוון הלוע אתה
שואל אותה אם היא מרגישה אקסטרה גבינה. לא אקסטרה גבינה ולא
אקסטרה מיס-הבנה. ניסיתם לדפוק אותי. אתה ממשיך לדחוף עיסות של
לחם מעופש מעורבב עם קטשופ ערבי לכל חור של המלצרית שאתה מוצא.
אפילו את העיניים החשבת כחור, למרות שאם היית חושב על זה בצורה
מושכלת, זה לא היה נחשב.
אתה נותן מבט אחרון ביצירת האמנות שאתה משאיר מאחוריך, והולך
משם.
אומרים שפעם אנשים היו הולכים ברחוב וכולם היו אומרים שלום אחד
לשני. ניתן להניח שאם הם היו עוברים אחד ליד השני כשאין אור
בחוץ, הם היו אומרים ערב טוב. בלי כוונה, אבל עם הרבה משמעות.
הם לא היו מתווכחים אם כבר מותר להגיד צהריים טובים או שזה
עדין בוקר. אני חושב שהם אפילו היו אומרים ערב טוב כשיש עוד
אור בחוץ, רק ממחשבה שאולי זה מה שהבן אדם מולם היה רוצה
לשמוע.