ועם הבוקר היא הפליגה
אל האופק גלשה,
בעיניה בעיניו הביטה
ובשפתיה לחשה.
אהובי אני הולכת
אך בלבי נשארת,
הזמן הוא קצוב
ולזרועותיך אשוב.
על סוסו עלה
ורכב אל האבק,
רצה לשכוח
רצה לברוח
אל ריקנות המרחק.
חצה גבולות וחוקים
הכיר פסגות ועמקים
וכך הוא וסוסו אובדים
חי בדד, ואבד עם נודדים,
בלילה בחלומותיו הופיעה
זוהרת וכנפיה פרושות
מדוע לא חיכית?
מדוע? ועיניה דומעות.
בבוקר התנער
והמשיך כך ממהר,
להספיק את היום הוא רצה
שלא תבוא החשכה,
ושוב שקעה השמש
ועיניו נעצמות
ובדיוק כמו אמש
עיניה מביטות...
ראה את עיניה היפות
צלולות לוחשות
מפתות ועמוקות,
להיבלע בהם רצה
ידע ששם הכול נמצא
"אחכה לך בנמל ואחבקך חזק
לחוש אותך קרוב, שיעלם המרחק". |
