"משה! משה!" קולות קריאה מרוחקים גררו אותי החוצה מתוך חלום
מתוק.
"שקט, ישנים כאן" ניסיתי את מזלי, אבל הקריאות רק התחלפו להן
בטלטלות.
"אני לא משלם לך בשביל לישון, קום!"
פקחתי עין תורנית, מולי קרן פרצופו של הדוקטור, ידיו המשיכו
לטלטלני.
"אני קם, בסדר, די, מספיק" הרמתי את הראש שהיה מונח על המקלדת,
יד ימין שלי היתה כרוכה סביב פחית קולה מעוכה ומידי השמאלית
ניסה ד"ר יחזקאל לשחרר בנחישות את ערימת הניירות המעוכים,
המלאים בקשקושים מתמטיים.
"נו, כמה הספקת כבר להזין?"
"כמעט סיימתי להכניס את כל המשוואות לאלברט" אמרתי, משפשף בכוח
את תבנית הרבועים המעקצצת שעל לחיי וסובבתי את ראשי בכבדות
לעבר עיניו של הדוקטור, שהצג הירקרק הפך אותם לזוג ריבועים
זורחים.
"יש כאן שיפורים, ואופטימיזציות משמעותיות להוכחת התיאוריה
החישובית של היקום" הדוקטור נופף במרץ בדפים. "אני מאמין
שהיקום חסום על ידי גודל חישובי מקסימאלי, מעיין היפוך של
הקבוע הקוונטי של פלאנק..."
"מהפכני" מלמלתי.
"אין לך מושג! מתי אלברט יהיה מוכן? אני רוצה להריץ את
הסימולציה המלאה, תראה, תראה:" הוא דחף לי את אחד הקשקושים מול
עין ימין, היחידה שהייתה פתוחה, "המשוואה הזאת היא המפתח
להוכחה שאכן התיאוריה החישובית היא יותר מתיאוריה, היא
אמיתית!" הדוקטור ניסה לדחוף אותי הצידה במרץ, "תן, תן לי
להזין את הדף האחרון, מה הגודל של אלברט היום?"
סובבתי את עיני הפקוחה התורנית לעבר צג הבקרה שזרח בירוק
בוהק:
"יש למעלה מעשרה מיליון מחשבים אישיים בגריד של אלברט
היום..."
"אדיר" אמר הדוקטור והצליח לדחוף אותי לגמרי מהעמדה הנוחה על
יד המחשב. לחץ החל להצטבר לי באזור השלפוחית. הדוקטור החל
לתקתק במרץ על העמדה הכבושה והמשיך:      
"המשמעות של ההופכי של פלאנק היא..." הדוקטור אחז בידי בחוזקה
ובהה בתקרה, "אולי נקרא לו קבוע יחזקאל סופי," איבוד ריכוז
רגעי... וחזרה: "אדירה, אתה מבין מה זה אומר?"
"שהיקום הוא מחשב ענק" והצלחתי לשחרר את ידי מאחיזתו.
"נכון!" זרח הדוקטור "ואלברט עומד גם להוכיח שהיקום יגיע לגודל
מסוים ופשוט יקרע ויעלם."
"מה שתגיד," התחלתי לקום בכבדות מהכסא.
"אתה לא מבין," הדוקטור תפס בחולצתי המשתרבבת ומשך אותי חזרה
לכסא. "אתה מתכנת, נכון? אז תראה: נניח שיש לך חישוב שחורג
מגודל מקסימאלי של משתנה, מה יקרה?"
"תהיה גלישה וסביר להניח שהתוכנה תקרוס, אבל לא בטוח." עניתי.

"ואם המערכת תמשיך להשתמש במשתנה הדפוק?" הקשה הדוקטור.
"אז כל העסק יקרוס כמו דומינו."
"תפסת את זה!" צהל הדוקטור "זה בדיוק איך שיתנהג היקום וכשנגיע
לגודל מסוים של התרחבות היקום כבר לא יוכל לחשב את עצמו ואז
יקרע באופן ספונטאני, יעלם ללא כלום."
"תוך כמה זמן זה יקרה?"
"שישים מיליארד שנה, בערך."
"אז יש לי זמן ללכת לעשות פיפי" הלחץ למטה התחיל להיות לא
נעים.
"וזו הסימולציה שאלברט יריץ לנו היום: שלוש השניות האחרונות של
היקום."
ניצלתי חוסר ריכוז רגעי של הדוקטור כדי לקום מהכסא ולדדות אל
חדר השירותים שבקצה החדר.
"ואם אני צודק, זאת גם הפעם הראשונה שתיאוריה פיזיקאלית של סוף
או תחילת היקום, נבדקת באופן אמפירי אם אכן היקום הוא מחשב ענק
לא יהיה הבדל מעשי בין היקום לבין היקום המורץ במחשב העל
שלנו." היה נדמה לי שראיתי בזווית העין את הדוקטור מלטף את הצג
של אלברט.
המשמעות של הדברים הכתה בי יחד עם תחושת ההתעלות של השחרור
בשלפוחית.
"עצור!" צרחתי. רק הזרם שלי פסק, רצתי כשלתי חזרה אל צג הבקרה
מבלי לעצור ולסגור את החנות, אבל הדוקטור כבר ישב שם מרותק
למסך עם חיוך מדושן על פניו ומלמל:
"שלוש...שתיים...אחד...אפס


כששאלו את הפיזיקאי המפורסם סטיבן הוקינג כיצד נוצר היקום, הוא
ענה: "אני סבור שהעולם נוצר באופן ספונטאני, מלא - כלום..."