הוא הביט אליה באהבה. הוא כבר ידע את צורת סדר השיניים שלה
בעל-פה, את המרקם של הלחיים שלה, את אורך וצבע הריסים. הוא ידע
אותה בעיניים עצומות. היא חייכה רוב הזמן כשהייתה איתו. בחורה
יפה, כולם אמרו. כולם טפחו לו על השכם, לא האמינו שבחור כמוהו
השיג אחת כמוה. מלאת חיים, ומלאה במקומות הנכונים. מה עוד בחור
יכול לבקש?
ורק את, נשארת בצד. בודדה, עצובה, עם אחד שלא הבין דבר. עם אחד
שכעס, שהתבגר מבחוץ, ושלא ידע לפרוק את המצוקות שלו. תמיד רצית
את ההוא. לא האמנת שיכול להיות קיים בחור כזה. ואז פגשת אותו,
דווקא בשמירה, ואפילו לא בשמירה שלו.
מציצה מתוך אם-16 קצר, שלא היה קטן בהרבה ממך, הסתכלת עליו
ואמרת לעצמך - מי זה השחצן הזה? אבל יש בו שקט.
והוא, הוא לא כל-כך התעניין בך. הוא אהב לשחק בך. ואת, שמעולם
לא האמנת שתוכלי ליפול למלכודות, שלך- לך לא מגיע בחור שלא
מאוהב בך עד קצה העולם, דווקא את - נפלת. ואוהו - זה כאב.
מאוד.
והוא מביט אליה. על איזו יאכטה באיזה ים-תיכוני לא מפסיק לשחק
בשיער שלה. צוחק איתה, ומפנק אותה ומתאהב בה. ומה את היית?
אפס. חוויה שצבעיה יישכחו במהרה. צבע חולצתך, צבע שיערך, הטעם
של שפתייך, הריח של שיערך. כלום. ריק.
והאחד שלך, מה הוא יודע. גם השני שלך לא יודע כלום. היחיד
שאי-פעם היה באמת מיוחד, לא חושק בך. אולי מעולם לא חשק. ואת
אמרת לעצמך - אולי הוא עדיין לא מכיר? אולי הוא צריך עוד
סיכוי? אולי...
אבל ידעת שזה יקרה. ידעת שיום אחד תראי אותו חבוק בזרועות
אחרת. ואת תנסי להיראות אדישה, תגידי שלום מבלי להסוות אף רגש,
ותמשיכי ללכת. ורק המחשבה, המחשבה שכמעט עלית לדירה שלו. אז,
בתקופה ההיא - אחרי שנפגעת ולפני שידעת עליה. ואם היא הייתה
שם? שרועה בחיוך? כשהכלבה שלו מלקקת את שניהם בעוד ועוד אהבה?
ואיפה האהבה שלך? עד לפני שבוע היית בטוחה שהיא קיימת. עכשיו
מתפוררת. מחפשת כיוונים חדשים שגם הם לא יחזיקו מעמד.
והלב? הלב שבור. רסיסים. רסיסים שטרם הגיעו לעיניים, אך במהרה.
במהרה. טיפות מלוחות קטנות בטעם כאב.
וכשבאת אליו, לשמירות, בנעליים הגבוהות ובנשק הכבד הוא עדיין
היה החייל הרך ביותר שהצבא המציא.
ואמרת "אין לי אצלו במה". אבל בלב ידעת, מי צריך במה כשמולך
הקוסם הגדול בעולם?

לך - ספק אם אי פעם תוכל אפילו לקרוא את זה. בהערצה שלא תפוג,
ממני.