יום ולילה חושב מהרהר
איתך בנפתולי החיים מטייל
והדרך שדה צופים
והרוח פעם אחור פעם לפנים
וביננו אין סתרים ורק חומה מניעה ביננו תפריד
כי חושקת את לחוש שורשים.
וכשאת אהובתי,
אל הרחם מתכנסת
בורח אני אל השקט.
בורח מלראות השתקפות פנייך.
ואת מתחממת
בליבך אבן שורפת
כאבן בזלת שחורה ומקוללת.
ומעינייך נשפכות דמעות
נשימותייך כבדות
ובאוזניי כאב מייסר מכל..
שומע הלב ונבוך
כחלזון מתכנס, נסגר, ועומד דום.
ובין דפיקות הלב
בחלל הריק מחפש לתהות
בחלל האין סופי שמנפץ הכל
שם אהבה בתוך הלב איננה ברירת הכל.
אך ליבי קורא בקול ענות
וליבי קורא בקול תפילות
אנא אהובתי סילחי על הכל ,
רוצה ליבי לאמין שעוד נוכל לשבור
כל מניעה או כל חומה שתתייצב
והלב ישתוק
והלב ישתוק. |
