[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שניר סבון
/
אגדת שאניר - חלק 2

אבא אבא בו מהר!, קרא הפעוט אל אביו. יש אש בענן! תראה, תראה,
שם למעלה.
אביו החל מאט ממרוצתו, כשחלחלו דבריו של בנו לתודעתו וחיוך
גואה החל משתלט על פניו, כשהגיע אל ילדו, הרים אותו בזרועותיו
בסיבוב שהפיק צחוק שובב מבנו הקטן, מבטיהם השתרשו לרגע, ושוב
אמר, תראה אבא, תראה, יש אש בענן, האב הרים את מבטו אל על, אל
הנקודה אליה הפנה בנו את אצבעו הדקה, וראה איך שמיים כתומים
כחולים תעתעו בבנו יחידו לחשוב שצבעיהם שורפים את תוככי הענן.
אז מה אתה חושב שאנחנו צריכים לעשות עכשיו בני? שאל אביו.
לצפות בקרב הענקים הזה, אבא. האב המופתע הביט בילדו בעין
מסוקרנת. אל תפסיק להסתכל אבא אולי ייפלו לידנו שללי מלחמה...

אש-ענן התעורר כשטיפות מים קרירות נוטפות על פניו ואצבעות לחות
חולשות בשערו ללא מאמץ.
הוא פקח את עיניו וגילה עיניי שקד ממוקדות בכתרו.
הערב כבר ירד וקרני השמש האחרונות עושות את דרכן הארוכה לוואדי
זה.
תווי פניה, מעודנים. שפתיה, רחבות ומגעה משכ.. לפתע, כשהבין
שהוא בעצם לא מודע כלל איך הוא הגיע למצב הזה, התגלגל מעריסתה
וניסה לעמוד. עלים התפזרו לכל עבר וציפורים, שהופתעו מתגובתו,
פרחו במעופם לענף בטוח, בהשמעתם המהום נרגן מקצוות מקוריהן, אך
היא לא זזה ממקומה, ישובה משולבת רגליים, מבטה עדיין קשור
בכתרו.
מבלי להיות מודע למעשיו הוא החל מסרק את שערות ראשו בידו.
לפתע נזכר בנפילתו ובמקום בו הרגיש כי ראשו הלם בסלע, הוא לא
חש בכאב ולא נראה שהמכה השאירה סימן כלל, רק זרם חשמל מעקצץ
עלה מצלקת נושנה ששינתה את מרקם קרקפתו.
הוא ניסה לומר דבר מה, אבל לא ידע מהכין להתחיל.
היא טרחה אך-במועט, להסתיר את גופה ממנו וזה לא היה הדבר
האחרון שלא היה מובן לו.
אש-ענן, היא אמרה, עיניו נפערו כמנסים לבלוע את התמונה הכוללת,
איך אתה מרגיש? חיוך דק הידק את שפתיה ונעלם במהירות.
כאילו לא חיכתה לתשובתו, המשיכה, מי האגם ריחמו עלייך הפעם
וריככו את נפילתך כך שלא נגרם נזק משמעותי, עלייך להודות לו,
הוא עקב אחר מבטה אל שפת האגם וראה את ציורי עקבותיו בבוץ
וכמעט מיד שב אליו זיכרון רגעיו האחרונים.
הוא פנה אל עבר האגם בהודיה, אז סב על עקבותיו והתיישב לידה
כשפניו מופנות אל המפל, הוא לא הבחין בכך בעודו שם, אך
כשדיברו, שאון המפל לא נכח בשיחתם כלל, "מי את?" שאל לאחר מספר
רגעים של התאוששות. "אני שאניר, נשלחתי לכאן", ענתה, "לעזור
לכם".
"לעזור לנו??"  "אני נווד, אינני חולק את חיי עם אף אחד", אמר
כבדרך אגב, "את בטח מתכוונת לשבט בו נולדתי". הוא החל מחפש
בעיניו אחר העקבות שהשאירה כשיצאה מהמים, אך ללא הצלחה מרובה.
היא מכווצת את עינייה, כמקשיבה לקולות זרים, ורק מהנהנת בראשה
לאישור. "ידעתי!" אש-ענן נעמד, "כך ידעת את השם שלי, את אשת
איש, אחת מנשות השבט שגידל אותי".
היא הרימה את קולה מעט ועצרה משצפו, "אכן אשת איש אני ידידי,
אך לא משבטך הוא". היא בחנה את שתיקתו הרועמת ואז המשיכה
"כששכבת בין ידיי, חווית מחדש את את יום מתנת שמך, ומלמלת אותו
בין הזיותיך", כך התוודעתי אני לשמך".
אש ענן כבש את ראשו בקרקע ושמח לרגע על העלטה שאפפה אותם, לאט
לאט חיוך הבזיק מלבו, עת זמן שהותו בחיקו של אביו, שב אליו
לרגע ממערות זיכרונותיו הקפואים.
לא באת לכאן שנים רבות, אמרה ברוך, מדוע זאת?
מדוע?! שאל בקול צרוד
היא שלחה ידה לעברו בכדי שיעזור לה לעמוד "כן, הייתי בטוחה
אחרי הפעמים הראשונות שהגעת לכאן שאתם...". "מה? מה?" אשן ענן
חזר לבלבולו בכאן ועכשיו וקטע בגסות את דבריה,
פניו נעו לכל עבר משמאל לימין כלא מסוגל להכיל, "אחרי
הפעמים?!", "אתם?!", "ראית אותי? מתי? מה בדיוק את אומרת?!
שראי...", הוא עצר למראה ידה התלויה באוויר ומבט המבוכה שעל
פניה...
והבין שטעה ושעליו להרגיע את סערת רוחו טרם יאמר דבר נוסף "אני
מתנצל" היה הדבר היחיד שהוסיף. היא הרימה את ידה השנייה והוא
משכן אליו, ידיה היו חלקלקות ועדיין קפואות כמי האגם, מגעם עזר
לו להשקיט את נפשו, גם מילותיה, "אין לך על מה להצטער" שנאמרו
בלחש, כל כך קרוב לפניו, גם הם אלחשו את תודעתו. היא סובבה את
פניה במהירות והשתחררה מאחיזתו, מקווה להראות שהיא שחררה
ביעילות את חולשתה הרגעית, בהגיעם למצב זה, הרימה את קולה
ואמרה "אני הייתי צריכה להיות יותר ברורה, אנא העזר בסבלנות
ואתחיל מהתחלה".

היא לקחה נשימה עמוקה, הרימה את מבטה, בוחנת את כל מה שמסביבה,
מפנה אליו את גבה והחלה בסיפורה "כפי שכבר אמרתי, זו לא הפעם
הראשונה שראייתך כאן, זה הבית שלי, אני חיה כאן מאז שאני זוכרת
את עצמי". "המקום הזה, היינו המקום בוא אני צריכה להיות. ואתה,
בפעמים הראשונות שהגעת לכאן, לא הרגשת בקיומי, נראה שחיפשת
מקלט ואני הייתי מרוכזת מדיי בפחדי, שתחזור ותביא איתך את שאר
האנשים, אז נשארתי דוממת. ככל שעברו הימים והמשכת לבוא בגפך
החלטתי לעקוב אחריך, מתוך סקרנות בהתחלה, היא חייכה לעצמה מבלי
שיראה, אמרתי לעצמי שזה לא מזיק ליצור קשר אם הנך אכן איש
העולם הגדול, כשם שהרגלך רמזו. וכאן מתחיל סיפורי להסתבך..."
הוא הקשיב לסיפורה קשב רב וגם בלילה עמום שכזה, הוא יכול היה
לראות שמבטה שקוע בריכוז מהול בעצב שהוא לא העז להפר, " יצא לי
להכיר את אנשיך" אמרה, "הם מאמינים שהם אדוני הארץ ויודעי דבר,
אך הם שכחו את מקומם, ניסיוני לימד אותי להיזהר מאנשיך", היא
לא התעלמה מהבעות פניו המתחלפות והמשיכה "אנשיך!, אלה הם
המלמדים את ילדיהם שהטבע הוא בעצם משרתם". היא עצרה, כמאפשרת
לו לעכל את מילותיה עד כה.
הוא שלא היה לו צורך בהפסקה מסוג זה, דחק בה ואמר "אמרת שעקבת
אחרי ושאז הכל החל להסתבך..., אנא אל תעצרי כעת, הסברי נא, כי
מילותייך מטפטפות אור בין צללי הלילה שבתוכי". "אני מעדיפה
להראות לך" אמרה.
הליכתה מהוססת וכשנעמדה ברגליה היחפות על שפת האגם, כך שמים
כיסו אותן עד לקרסוליה, היא הפנתה את גופה אליו, הירח, ליטף את
גופה, ולראשונה הבחין בבוץ שהיה משוח על רוב גופה, סימני
אצבעותיה הראו שזה לא קרה במקרה. פניה כבושות באדמה וכשהרימה
את ראשה, נאלמו מחשבותיו, פניה גילו מצוקה, עיניה יאוש. "אתה
חייב להבטיח לי", אמרה וקולה שבור, "שתתן לי הזדמנות להסביר"
הוא הנהן בחדות, עיניה החלו לדמוע, והיכן שהן עשו את דרכן על
פניה, נדמה היה שהוא יכול לראות את המפל שמאחוריה. כפות רגליה
החלו להתמזג עם מי האגם, קרסוליה ושוקי רגליה עשו כמותם ולאט
לאט היא הנמיחה גובהה, או שמא קרה הכל במהירות, אולי היה זה
הזמן בכבודו ובעצמו שהואט.
היא התמזגה עם מי האגם באופן שלם ומוחלט, שולחת אדוות מעגליות
לכל עבר, חלקן מהירות יותר ונדמה היה שגופה פנה לקיר מבטחו של
המפל.

הוא רק עמד שם, ללא תנועה, עיניו בורקות, גופו קפוא, ליבו פועם
בעוז ונשימותיו כבדות, אף לא אחד ממוריו הרבים, לא הכין אותו
למה שזה עתה ראו עיניו.
לא היה ברור כמה זמן הוא עומד כך, וכמה זמן עוד יכל היה להישאר
במצב זה, אלמלא שמע את קולה, מתייפחת מאחוריו ולשמאלו, היכן
שמי האגם פרצו להם דרך לים. הוא מצא אותה ישובה מצונפת ובוכייה
על סלע גדול, מים נוטפים ממנה וחוברים להם חזרה לפלג הנחל,
ידיה חובקות את בירכיה והיא אינה מסוגלת להביט בתגובתו. כל כך
יפה הייתה,וחולשותיה כה אנושיות, חשב, הוא שחרר את חגורתו,
הניח את כלי נשקו על הקרקע לידו וניגש להתיישב על ידה.
דמעותיה לא פסקו ובאצבעו אסף את דמעותיה והחזירם אל שפתותיה,
שם נטמעו הם בפיה בנגיעות קלות ומלאות משמעות. היא הרימה את
מבטה בתהייה נוגה למעשיו, והוא רק חייך ואמר, "לא הייתי רוצה
שתנטפי ממני בבת אחת ותעלמי לי שוב", היא גיחכה והוא המתיק
חייך "לפני שאוכל לחוש במתק שפתייך" הוסיף. הוא קירב את שפתיו
לשלה, היא הניחה לו להתקרב מעט לפני שהניחה קצות אצבעות על
שפתיו והנידה ראשה בעדנה לשלילה, "לא בחיים האלה" לחשה ספק לו
ספק לעצמה.
"סלחי לי", אמר וקם "לא חשבתי לרגע. לא אטריד אותך עוד". היא
רק שתקה ארוכות בוהה במים והוא לא טרח להסב את ראשו אליה, רק
חגר שוב את נשקו וחשב בעצב על הפעם האחרונה שבא יראה את האגם
והמפל שנפשו כל כך אהבה. במעלה הפלג לאגם, ראשו המה, על שאלות
כה רבות רצה לדעת איך תשיב, על עולמות כה שנויים במחלוקת רצה
לשמוע את מחשבותיה ועוד לפני שנתן מבט אחרון באגם חזר בו
מהחלטתו ופנה למקום בו עזבה.
כשראה שהיא אינה שם, פנה בקריאה למים, לדגים, לעלי העצים
ולחלוקי הנחל, "שאניר, אם את שומעת, אינני מצטער שניסיתי, אך
אני מבטיח לך והירח הוא עדי, שלא אנסה זאת שוב! אלא אם תבקשי
ממני!. חזרי! בבקשה!..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היכוני לביאת
הקשיח.


תשחררי את דרעי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/3/12 16:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שניר סבון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה