מתחת לבלטות בחדר שלי גרה משפחה של טרולים. לפחות ככה אני
חושב.
בכל לילה בשבוע האחרון, כמה רגעים אחרי שאני מניח את הראש על
הכרית ומתכונן להרדם, אני שומע כל מיני קולות טקטוק משונים
וחלולוים בוקעים מכיוון הרצפה. אני מרים לרגע את הראש כדי
לשמוע יותר טוב, אבל אז הטקטוקים נפסקים. אני מרכין בחזרה את
הראש על הכרית, והדממה נשארת. עוברות ככה כמה דקות של שקט עד
ששוב אותו קול טקטוק חלול ומשונה מתחיל לבקוע מחדש מכיוון
הרצפה. אז הפעם אני מתחכם ולא מרים את הראש, רק פוקח עין אחת
ומביט בהשתקפות הירח שמתנוססת על גבי מרצפות השיש.
אז ככה כמו אידיוט אני בוהה ברצפה, ממש מתאמץ, בוהה בה כאילו
והיה מדובר באיזה אירוע קוסמולוגי נדיר שמתרחש פעם במאתיים
שנה, והנה אני מת מפחד שאולי אמצמץ ואפספס את האירוע הגרנדיוזי
באותו שבריר של שניה. רק שאז אני קולט בדיוק בזווית העין
איזשהיא תזוזה קטנה, רעידה בפינה של אחת הבלטות. פינה שכבר
חודשים מבצבצת לי מחוץ לרצפה וכבר הספיקה לגרום לי לצלקת נפשית
עמוקה מרוב מספר הפעמים שהיא נדפקה לי בזרת בכל מיני סיטואציות
נוראיות כאלו ואחרות.
קול הטקטוק החלול הלך וגבר בזמן שפינת הבלטה התרוממה בעוד כמה
מילימטרים ספורים. כך זה נמשך מספר רגעים עד שקול הטקטוק נחלש
ונדם, ואיתו נפסקה תנודת הבלטה גם כן.
מתחת לבלטות בחדר שלי גרה משפחה של טרולים. אני כמעט בטוח. |