מעבר לקיר הלבן, בדירה מספר חמש, נשמעות צעקות, כמו בכל ערב.
קול בס גברי נחתך על-ידי קול דקיק ונשי, שבכל פעם שאני שומע
אותו, לבי פועם קצת יותר מהר. אני מתיישב בזריזות ומצמיד את
אוזני לקיר ולא מצליח להבין אף מילה.
זהו. הפעם ארוץ לשם. אבעט את הדלת ואתלוש אותה מציריה, אפרוץ
לסלון הבית שלהם בזעם ואצעק: "עזוב אותה בשקט. היא לא עשתה לך
כלום!". הוא יעיף לעברי מבט מבולבל, אך לפני שיספיק להגיב,
אושיט לעברה יד בוטחת ואגיד לה לבוא איתי. אין לה מה לחפש עם
האפס הזה.
הצעקות מתחרות זו בזו, הולכות ומתחזקות. אולי עליי להיכנס לשם
בצורה מתונה ובוטחת יותר, ברוגע, ובמקום לצעוק, אעיף את ידי אל
על, בתנועה רבת משמעות, ואגיד להם בשקט: "תפסיקו לריב". לאחר
מכן, אסתובב אליה ואומר לה: "בואי. הגיע הזמן לפתוח דף חדש
בחייך", ומיד אלך, בלי להסתכל עליה. אני יודע שהיא תעקוב אחריי
ברגע שאתחיל לצעוד הלאה.
משהו מתנפץ מעברו השני של הקיר. אולי איזו צלחת שהוא זרק עליה
ברגע של חוסר שליטה. שריריי נדרכים. זהו. עכשיו באמת הגיע
הזמן. אני מתחיל לקום ומספיק לשמוע את הצעקות נרגעות והופכות
שקטות ומהוססות, כאילו הן עצמן לא מבינות מה קרה שם קודם. השיא
כבר עבר, כנראה. שוב איחרתי את המועד.
אני מזדקף בתנועה כבדה ומאומצת ונאנח. שקט מוחלט נבלע על-ידי
מחשבה טורדנית שאוחזת במוחי כבן ערובה: אם רק הייתי יודע איך
קוראים לה. אני הולך לכיוון המטבח.
שם המשפחה שלה הוא פורת. מדי פעם, כשאני יוצא מהבית, אני משתדל
להגניב הצצה חטופה לכיוון הדירה שלהם, בתקווה למצוא את הדלת
פתוחה ולראות אותה בפנים, אבל עוד לא היה לי כזה מזל. תמיד
הדלת הסגורה מברכת אותי עם שלט העץ הקטן, עליו כתוב באותיות
לבנות "פורת".
אני לא יודע עליה כמעט דבר. חוץ מזה שהיא נשואה לבעלה ושהם
רבים כמעט כל ערב במהלך החודש האחרון, אני יודע שאני מאוהב בה
עד כאב.
אני פותח את ברז המים הקרים ושוטף את פניי. המים מרטיבים
ומקררים אותי, אך לא עוזרים לי לחוש יותר טוב. אני מנגב את
הפנים בזריזות, פותח את המקרר, שולח את ידי פנימה, מוציא
קציצות בשר מוקפאות ומתחיל לאכול אותן. אני בכלל לא רעב.
מעולם לא הייתי טוב בהתמודדות עם אהבה. היתה תקופה ארוכה שלא
האמנתי שקיים כזה דבר. הייתי מתייחס למושג הזה במעין זהירות
וספק גדול, כפי שארכיאולוגים מתייחסים לחפץ זר שנאמר להם שהוא
קשור לתרבות חייזרית כזו או אחרת.
כשהייתי קטן, היה ברחוב שגרתי בו כלב שתמיד הסתובב חופשי. היה
זה כלב שחור, לא גדול במיוחד, שבכל פעם ששאלתי את ההורים שלי
למי הוא שייך, הם היו אומרים שאין להם מושג. אבא היה נוהג
להוסיף בחיוך שהוא חושב שהכלב שייך לרחוב.
בכל לילה הכלב היה נעמד באמצע הרחוב ומייבב. היבבות שלו היו
ארוכות וקורעות לב, אבל אף אחד לא שם לב לצורה שלהן. אנשים
בעיקר שמו לב לעובדה שהן קיימות ושהם לא מצליחים להירדם בגללן.
כששאלתי את אבי למה הכלב הזה מייבב כל לילה, הוא ענה לי שהוא
מייבב ככה כי חסר לו משהו שהוא מנסה למצוא מחדש (על כך אמא שלי
היתה נוהגת לרטון שבעיקר חסר לו שהוא ימשיך לייבב ככה, אחרת
הוא יעיר את כל השכונה).
בסופו של דבר, אחד השכנים החליט לעשות מעשה ולהתקשר לעירייה
כדי שתפטר מהמטרד השחור והמייבב. יום למחרת, כשחזרתי מבית
הספר, הכלב כבר לא היה שם. לא ראיתי אותו יותר לעולם, אבל
זיכרון היבבות הנוראות נצרב בתוכי לתמיד, זיכרון של דבר מה
טמיר ובלתי מושג.
הקציצות ממלאות את פי בטעם מריר. אני אוכל שתיים ומחזיר אותן
למקרר בשאט נפש. ידי הימנית מעט רועדת. ידי השנייה תופסת אותה
ומרגיעה אותה בכוח. אני מבין שעליי ללכת לישון מוקדם הלילה
ולתת למחשבותיי לשקוע ולהתפוגג עם החשכה.
שקט מוגזם שורר בחדר השינה שלי, כאילו מישהו הקליט חדר מתים
בשעת לילה מאוחרת והחליט לנגן את ההקלטה ליד מיטתי. אני נכנס
פנימה ואומר: "כן", סתם כדי לשמוע את קולי ולהפר את השקט, אך
קולי נבלע בזריזות כה רבה שאני מתחיל לתהות אם אכן אמרתי
משהו.
אני נכנס למיטה ומסתכל על התקרה. היא לבנה ולא מעניינת. מזכירה
לי את עצמי. המחשבה על כך גורמת לי לתחושה לא נעימה, אז אני
עוצם את עיניי ומנסה להעלים אותה, אך לא מצליח להירדם. מוחי
מתמלא במחשבות עליה, כרגיל.
ראיתי אותה לראשונה ביום בו עברה לגור פה עם בעלה, לפני קצת
יותר מחצי שנה. בדיוק באתי לצאת לעבודה, כאשר ראיתי אותה עומדת
בכניסה ומדברת עם שני אנשים ליד תפזורת גדולה של קרטונים
ורהיטים. היא עמדה עם הגב אליי, חוסמת את דלת היציאה מהבניין,
אך כאשר הסבלים רמזו לה שהיא מונעת ממני לעבור, הסתובבה.
-"אתה גר כאן?", שאלה. היה לה שיער חלק וחום וחיוך שחשף את
חניכיה, אבל בצורה שהעניקה לה מעין יופי ייחודי. ריח נשי וזר
מצא את דרכו לנחיריי. ריח שגרם לי לדמיין אמבטיות קצף ביערות
עבותים. הנוכחות שלה הממה אותי.
-"כן", התעוררתי מהזיותיי החטופות והעברתי את תיקי מיד ימין
ליד שמאל, ואז שוב ליד ימין, "דירה שש".
-"אז אנחנו נגור מולך", השיבה בעליצות נפלאה, כמעט כאילו
אמרתי לה שזכתה בחופשה זוגית בטהיטי, "דירה מספר חמש".
-"כיף לשמוע", אמרתי. קיוויתי שהיא לא תשמע את המרירות בקולי
לאור ציון צירוף המילים "אנחנו נגור". בחור גבוה וממושקף עם
שיער קצר ושחור עמד במרחק מה מאיתנו ודיבר בטלפון הנייד שלו.
כאשר הבחין שאני מתבונן בו, התקרב אליי קלות ולחץ את ידי בכוח.
לחיצה חזקה ומיוזעת של אדם חזק ומיוזע. הוא הניד את ראשו קלות
בתנועה נחרצת וחזר לשיחת הטלפון שלו. רק אז הבנתי שמדובר בצד
השני של אותו "אנחנו".
-"נעים להכיר", גמגמתי והתחלתי להתקדם לכיוון המכונית שלי, לא
חושב על כך שבעצם לא אמרתי לה איך קוראים לי, ובעצם, גם היא לא
אמרה לי את שמה.
נכנסתי למכונית והתיישבתי בתא הנהג, מתנשם במהירות. ריח
האמבטיות המיוערות עדיין אפף אותי, ואפילו המזגן שהדלקתי במלוא
בעוצמה לא סילק אותו. מחשבותיי החלו להתנגש זו בזו כאילו מוחי
היה מנורת לבה ענקית וצמרמורות נעו ברחבי גופי בלי הפסקה.
הייתי מאוהב, אך לא ידעתי זאת עדיין.
כאשר אני פוקח שוב את עיניי, התקרה הלבנה עדיין ניצבת במקום בו
היתה. אחרי זמן מה של בהייה בה, אני מתחיל לשים לסדקים קטנים
ומקומות שונים בהם התקלף בה הטיח. כל דבר מגלה צלקות קטנות
אחרי שבוחנים אותו בצורה מספיק ממושכת. אני שולח יד אל על
לכיוון התקרה, מנסה לגעת באחד הסדקים שנמצא הישר מעליי, אך אני
לא מצליח לגעת בו, מפני שהוא רחוק מדי.
מעניין על מה היא חושבת כשהיא לא מצליחה להירדם. מעניין אם גם
היא רוכנת על צידה, מקופלת קלות, בזמן שהיא מסדרת לעצמה תנוחה
נוחה במיטתה. מעניין אם גם היא שולחת את ידיה לאוויר ומנסה
לגעת בסדקים זעירים בתקרה. המחשבה עליה עושה זאת מוציאה ממני
חיוך וגורמת לי לשקוע אל תוך עולם חשוך של זיכרונות מבולבלים.
בקושי יצא לי להיתקל בה מאז אותו יום בו הם עברו לגור בשכנות
אליי. בני הזוג פורת תמיד היו עסוקים בשלהם ודלת דירתם הסגורה
תמיד הקנתה לחייהם מימד מסוים של מסתורין. בפעמים הספורות
שנתקלתי בה, תמיד מיהרה למקום כזה או אחר, והמפגש החטוף איתה,
שתמיד תפס אותי לא מוכן, היה מביך משהו.
הייתי מוצא את עצמי עומד מולה בחדר המדרגות, עוצר לרגע ומגמגם
ברכת שלום חטופה, עליה היתה מחזירה את חיוכה הדקיק ושואלת אותי
מה שלומי. הייתי ממלמל תגובה כזו או אחרת רק כדי להגיד משהו,
עליה היתה עונה: "יופי" מאושר וממשיכה לדרכה בקלילות, כאילו לא
נפגשנו מעולם.
כל מפגש מהסוג הזה היה מותיר המום לכמה רגעים, מנותק מהמציאות.
חשתי מצד אחד מרוקן לחלוטין, אך מצד שני גדוש עד אפס מקום, ולא
היה לי מושג מה עובר עליי. הבנתי זאת רק מספר חודשים מאוחר
יותר, כאשר התחילו הריבים.
כעת אני מוצא את עצמי ברחוב בו גרתי כשהייתי ילד. זו שעת לילה
מאוחרת ואינני רואה אף נפש חיה. שקט מוחלט אופף את האזור.
במרחק אני מזהה דמות נשית שמתקדמת לעברי מקצה הרחוב. אינני
מכיר אותה. היא לובשת שמלה לבנה שנעה באווריריות עם כל צעד שלה
לעברי ונראית מרוצה מעצמה. היא מסתכלת עליי.
אני מנסה לנוע לכיוון אותה אישה מסתורית, אך איני מסוגל לזוז.
היא נועצת בי מבט משועשע, כאילו אומרת לי במבטה שאין לי טעם
לנסות בכלל. לפתע נעצרת מולי ומצביעה מעלה, על גגו של בית
סמוך. אני מסתכל לשם ורואה חתול גדול ושחור שנועץ בי זוג
עיניים צהובות ומחרידות.
מה עליי לעשות כעת? אינני יודע. אני עומד קפוא במקום וממתין.
החתול מרים את אחת מכפות רגליו ומלקק אותה. אני חוזר ומסתכל על
האישה המסתורית. כעת היא מצביעה עליי.
אור הירח מוצא את דרכו דרך חלון זעיר אל תוך חדר השינה ומוצא
אותי אוחז בציפורניי את שמיכת הפוך, מפחד לעזוב אותה. לוקח לי
זמן להבין שהתעוררתי, אבל את הסיבה ליקיצה אני מבין מיד. קשה
לטעות בקשר לטיב הרעשים שבאים מדירה מספר חמש. אני מקשיב
לאנחות החנוקות וחריקות הקפיצים ונושך את שפתיי. לא נראה לי
שאצליח לחזור לישון הלילה.
השעון הדיגיטלי מציג מספרים אדומים כדם שמזכירים לי פצצת זמן
מתקתקת מסרטי פשע זולים. רגליי מצליחות לשאת אותי אל עבר חדר
האמבט, בו אני שופך על עצמי כמויות אינסופיות מים מהברז הקטן
של הכיור. ההשתקפות הניבטת מהמראה נראית כפרצוף קטן, חיוור
ומפוחד. אני מחפש מאחורי את הפרצוף הזה את עצמי, אך ללא הצלחה
מרובה.
זמן רב לא שמעתי אנחות חנוקות מהסוג הזה, אנחות של אהבה. שלושה
שבועות ויומיים, לפי הספירה שלי. אני זוכר שבאותו לילה ענוג בן
שמעתי מדירה מספר חמש אנחות שכאלה, ישבתי ליד הקיר, והקשבתי
לאנחותיה העדינות והרפות. יכולתי ממש לראות אותה בעיניי רוחי;
את פיה הפעור בתאווה חושנית, את שיערה החלק המתפזר על גבי גבה
החלק והעירום ואת ידיה הקטנות והלבנות האוחזות בכוח את הסדין.
יכולתי לחוש מעמד כמעט קדוש באוויר. מעמד שנבע מאנחותיה
השקטות, שנשמעו כמעין לחישות אהבה. היה זה כאילו היא לא היתה
יותר בחדר השינה, אלא בספרה אחרת, מקום זר שאי אפשר להתייחס
אליו במילים, ואני, בדמיוני, הייתי שם איתה.
אז כבר הבנתי שאני מאוהב בה. לא היה מקום לספק. באותו ערב
בהיתי בקיר הלבן שהפריד בינינו, מנסה לדמיין את קימוריה עליו,
ומיששתי אותו ברוך. חלק מסוים במוחי ניסה להעיר לי שמדובר בסך
הכל בקיר ושאני מתנהג בטיפשות, אך אני מניח שלאותו כלב שייבב
בלילות ילדותי היה חלק במוחו שגם אמר לו שאסור לו לייבב, אך זה
מעולם לא עצר בעדו מלעשות זאת בכל זאת.
יום למחרת אותו ערב קסום אירע הריב הראשון. מה שהחל כדלת
נטרקת, הפך לצעקות גבריות רמות, רעשי התנפצויות חזקות ובסופו
של דבר, לשגרה מצערת. הייתי מאזין מעברו השני של הקיר, בהתחלה
בחרדה ובעיניים פעורות, בציפייה דרוכה להתפתחויות הבאות,
ובהמשך, בחוסר נחת, בתנועות בלתי פוסקות, בתכנון הרגע המושלם
בו עליי להסתער אל תוך הדירה ולהציל את אהובתי, מה שבסופו של
דבר מעולם לא קרה.
האהבה נעלמה אף היא; האנחות הקדושות והרכות הפכו לצעקות
קולניות וחייתיות והחריקות העדינות של הקפצים הפכו לתנודות
רועמות. לא היתה זו עשיית אהבה יותר. היתה זו מלחמה. הזוג היה
מנסה להביס זה את זו במעין תחרות אכזרית ומגושמת. הייתי מדמיין
אותה נאבקת בגופו המיוזע והשרירי, מנסה להתפתל ולחמוק ממגעו,
אך בסופו של דבר נכנעת ומשתפת פעולה.
ניסיתי לפענח איזה מין שינוי אירע בדירה מספר חמש. מה גרם
לאהבה להפוך לתשוקה יצרית וכמעט מכאנית, למעין מאבק. הרגש היה
זר לי לחלוטין. רגש שמהווה מוטציה מעוותת של אהבה, כאילו זו
השתנתה והפכה למשהו זר ומבחיל. היה זה משחק כוחות אפל בין שני
צדדים שמאסו זה בזה, אך החליטו להישאר יחדיו רק כדי להוכיח
נקודה מסוימת. הם נאבקו, צעקו וניפצו צלחות רק כדי שבסופו של
דבר יפלו זה בזרועותיה של זו בתאווה סוערת.
והלילה, לפתע, האהבה חזרה לה, גורמת לי להסתובב כגופה מהלכת
ברחבי הבית, עם שפתיים יבשות, ולחוש געגועים למשהו שמעולם לא
היה לי. אני מתקרב לקיר שמפריד בין הסלון לבין דירה מספר חמש
ומושיט לעברו את ידי, נכון ללטף את הבטון כאילו היה הוא עור
רך, ועוצם את עיניי. אני לא מבין מה קרה, והאמת היא שכרגע
אינני רוצה להבין. אני בשיכרון חושים מהחוויה.
הצרחות תופסות אותי לא מוכן. אני שומע צעקות גבריות ונשיות
שמתחלפות במהירות של קרב יריות. אני מתנער במהירות, כאילו
התעוררתי מחלום בלהות, וקופא במקומי. מספר חבטות וזעקות אימה
נשמעות מעבר לקיר, ומיד אחריהן בכי. זהו. לא עוד. ידיי
מתאגרפות מעצמן ואני מתחיל ללכת בזעם לכיוון הדלת, נכון לתת
לאהובתי את הגאולה שמגיעה לה. הדרך אל עבר דלת הכניסה נעשית
במעין ריחוף, או שלפחות כך זה מרגיש לי, ובסופו של דבר אני
מוצא את עצמי מול דלת דירה מספר חמש, עליה יש שלט מעץ עם המילה
"פורת".
הצעקות עדיין בשיאן. זה עכשיו או לעולם לא. אני מניח את ידי על
ידית הדלת ומפעיל עליה את כובד משקלי. היא נפתחת בקלות מפתיעה.
הרעשים מבפנים עדיין נמשכים, כך שאיש לא שם לב שאני נכנס
פנימה.
צעדי מעט מהוססים בהתחלה, אך אני מגביר אותם בזריזות, מתוך
ידיעה שאני עשוי לאחר את המועד. אני עומד להיכנס לשם, לקחת
אותה איתי ולהציל אותה. אף אחד לא הולך לפגוע בה יותר לעולם.
הדלת של חדר השינה חצי פתוחה ואני מצליח לראות את בעלה עומד
בפנים, עם הגב אליי. הוא נסער מאוד, אבל קשה לי להבין מה הוא
עושה בדיוק. אני נכנס בזריזות אל תוך החדר ומסובב אותו בכוח
לכיווני.
-"עזוב או - ", אני צועק ומשתתק במכה. פניו אדומות מבכי. הוא
עדיין מעט מייבב כאשר הוא פונה אליי.
-"מה... מי אתה?... מה אתה עושה פה?!", שואל בקול חנוק.
פיו נותר פעור כאשר אני מנסה לענות לו. על המיטה מאחוריו, אני
רואה אותה, היא מכוסה בשמיכה, פניה סמוקות מזעם, כאשר לידה
שוכב גבר שרירי למראה אותו לא ראיתי מימיי, עם הבעה מבולבלת על
פניו.
-"אני... אני....", המילים יוצאות מפי, כמו תקליט שבור,
"אני".
הבחור השרירי נועץ בי זוג עיניים גדולות, כאילו מתחנן שאיכשהו
אצליח לחלץ אותו מהסיטואציה הזאת. אני מנסה לחשוב על משהו נוסף
לומר, אך נדמה שאני לא מסוגל להוסיף מילים על מה שכבר אמרתי.
אני מסתכל עליה. בעיניה אני יכול לגלות רמזים לזעם קר, אבל אני
מעדיף שלא לגלות אותם.
-"אתה מה?! גם אתה מזיין אותה כשאני לא פה?!", שואל הבעל לאחר
שהוא מוחה בתנועה חטופה דמעות מעיניו, משתדל לעשות זאת בזריזות
כדי שאיש לא ישים לב.
פי נשאר פעור למשך כמה שניות נוספות, אשר במהלכן כל הנוכחים
בחדר נועצים בי מבטים חדים. נשימותיו החטופות של הבעל מפרות את
השתיקה האיומה. עליי לעשות משהו, ומהר. אני מרים את ידיי כאילו
אני עומד לשאת נאום וכעת גם הנשימות החטופות נעשות עמומות
יותר.
ואז אני בורח בזריזות וחוזר בחזרה לדירה שלי.
אחרי שאני נועל אחרי את דלת הדירה ומתיישב ליד קיר הסלון, אני
יכול לשמוע אותה אומרת לבעלה משהו כמו: "עזוב. נראה לי שזה היה
השכן הדפוק שלנו", כשהיא כאילו מגבירה את קולה בכוונה כדי
שאשמע אותה מעבר לקיר, אבל אני מתעלם מכך. רעשי הריב שכחו,
ונדמה שדווקא הנוכחות שלי הצליחה איכשהו להרגיע את כל
הנוכחים.
אני מסתכל לכמה רגעים נוספים על הקיר הלבן שמפריד בין הסלון
לבין דירה מספר חמש, ובסופו של דבר אני מתרחק ממנו מעט, נעמד
על ארבע, ומתחיל לייבב בקולי קולות.

19/07/2009