ועיניה רקדו כל הלילה
למקצבי מילותינו וצלילי השתיקה,
שרק החלה אז בינינו לפרוח,
להתעטר בניצני קטיפה לבנה.

היה תלוי באוויר מקסם שמפניה קליל.
קולות המון גסים התבוללו בעלטה העמוקה ונמוגו.
ואנו, נעטפנו בנועם מרבד הדממה,
אשר חוטים-חוטים נארג מעלינו.

העולם סביבנו היה אותו העולם -
נגוע בפחד, זרוע שנאה.
הזמן, מצדו, לא עצר מלכת.
האנשים - היו אנשים.

ובכל-זאת,
בין נוגה אורות השדרה הזחים,
שכאילו קפאו במקומם ונדמו,
היו מבטינו נצמדים ומתרחקים.
בתנועות סוערות, רקדו את הלילה.