היא רצה יחפה על שביל-עפר. רגליה משתפשפות, פניה מרוחות זיעה
ודמעות. היא רצה כאילו ורודף אחריה שד. לרגע מסתובבת לראות אם
הוא עדיין מאחורייה ומועדת על ברכייה.
הוא מצמצם מרחק, שולח יד, כמעט ותופס אותה אך היא מצליחה לקום
על רגליה בכוחותיה האחרונים ולחמוק ממנו. הם רצים עוד כמה
מטרים ולבסוף הוא תופס אותה, היא שלו עכשיו..

"תפסתי אותך! אמרתי לך שלא תוכלי לחמוק מידיי" הוא אומר, מתנשף
ומחייך. היא מסתובבת אליו, ותוך כדי חיבוק אומרת "זה לא פייר,
חזקים נגד חלשים. ובכלל, אני שונאת תופסת"
הוא מרים את חולצתה ונותן לביטנה נשיקה ענקית "דווקא נתת אחלה
פאייט" הוא לוחש לה...

בעודו מרים אותה היא צווחת ומתפתלת מכאב, רק להשתחל החוצה, רק
להצליח לחמוק מבין זרועותיו. היא נושכת אותו בידו הענקית, פניה
מרוחות עכשיו זיעה ובכי ודם. אך הוא לא מרפה, נותן לה מכה
בראשה- היא מאבדת את ההכרה. הוא מתחיל להתקדם בצעדי אימה אל
עבר הצריף, גורר אותה על החצץ שקורע את רגליה, צעד אחר צעד.
האוויר כ"כ דחוס ואפשר להרגיש איך האדמה נשברת תחת רגליו והרוח
נקרעת מכל תנועה, וכמעט שאפשר לשמוע איך השמיים זועקים...

היא מנשקת את היד שאוחזת בשלה ואומרת "אל תעזוב אותי אף פעם",
הוא מחייך אליה והם ממשיכים ללכת חבוקים חזרה אל הבקתה. בדרך,
הוא עוצר וקוטף פרח צהבהב, והיא משחילה אותו בין שערותיה.
השמיים כחולים, הציפורים מצייצות והאוויר כל כך נקי שהם
מרגישים איך הוא מלטף את גופם המזיע. הם עולים במדרגות העץ
הכבדות, העשויות עץ דובדבן ישן, ופותחים את דלת הכניסה..

הם נכנסים אל תוך הצריף החשוך וריח של עובש עולה וממלא את
החלל, בפינת החדר ניצב חלון אחד בלבד, עליו סורגים עבים,
ובמרכזו מונחת ספה כחולה ומרופטת. הוא מתקרב לעבר מרכז החדר
ורצפת העץ המוזנחת חורקת תחתיו, הוא זורק אותה על הספה וענן
אבק יוצא ממנה, קושר את רגליה וידיה בחבל גס, שחלילה לא תצליח
להמלט - מספר סיבובים, והעור שלה נמתח, הפעם היא לא תברח לו.
הוא הולך למטבח, פותח מקרר ירוק חורק ומוציא משם בקבוק מים,
מוזג לתוך כוס זכוכית עבה...

"את רוצה גם?" הוא צועק לה מהמטבח, "המים קרים, כדאי לך!". היא
מתפשטת, זורקת בגדיה מאחוריה תוך הליכה לכיוון המטבח. היא
לוקחת את הכוס מידיו, משאירה אותו המום והולכת למקלחת. הוא
מוזג לעצמו כוס מים נוספת ומחייך, מסדר את החדר, מציע את המיטה
והיא יוצאת מהמקלחת. "אתה מסריח נורא, אתה לא הולך להתקלח גם?"
היא גוערת בו...

הוא נכנס להתקלח, שוטף את פצע הנשיכה, חש צריבה קלה, והמים
הופכים ורדרדים.. הוא יוצא, מתנגב, חובש את ידו וחוזר אל החדר.
היא חוזרת להכרה, המומה עוד מעוצמת המכה, מנסה להתאפס על איפה
היא, למה היא לא יכולה לזוז? הוא מתקרב אליה והיא מבינה,
מתחילה ליילל בבכי, הוא קורע מעליה את חולצתה, מפשיל את חצאיתה
ופותח את קשר הרגליים. היא מתחננת בפנייו שיניח לה, הוא סוטר
לפניה ומפשיל את מכנסיו...

הוא מתקרב לגופה הערום בעדינות, נושק לעורה הרך והמתוח, עולה
ליריכייה, עובר דרך בטנה ושדייה, פטמותיה זקורות לכבודו, מתעכב
טיפה על צווארה ולבסוף מגיע לשפתייה האדומות. היא תופסת את
פניו תוך כדי נשיקה, מעבירה יד אחת בשערו, מרגישה את גופו החם
מעליה, לח מהמקלחת שזה עתה עשה, מרגישה כל נשימה ואת דפיקות
הלב של שניהם מתחרות זו בזו. "את בטוחה שזה לא יזיק לתינוק?"
הוא שואל אותה בדאגה, "אתה יודע שלא, אתה זוכר מה הרופא אמר"
היא עונה לו, הוא נכנס...

הוא גומר בתוכה, היא כבר בקושי נאבקת, התייאשה מהכל, דמעות
מציפות את עינייה והיא בקושי רואה. היא כבר לא הייתה שם,
ולפחות זה נגמר. הוא קושר את רגליה בשנית, וחוזר למטבח, היא
שומעת מרחוק מקהלת כלים, וסירים דופקים אחד בשני, לבסוף הוא
מגיש לה קערת אורז דביק...

אחרי שגמרו לאכול הם מחליטים לצאת לטיול על גדות הנהר הסמוך
לבקתה. ידיהם שלובות זו בזו לאורך הדרך והם מדברים על העבודה,
על העתיד, על הבית.. הם עוצרים בצד הדרך, על מצוק יפייפה ליד
הנהר. היא מביטה מקצהו, ונקסמת למראה הסלעים המתמזגים אל הנהר
הירוק והנוצץ. הם פורשים שמיכת פיקניק צהובה עם פסים אדומים
ונשכבים עליה, מביטים בעננים בצורות אשר חולפים מעליהם...

הוא רוכן מעליה ופורם את הקשרים, "שלא תחשבי על זה בכלל" הוא
אומר לה ספק במילים ספק בגהירה בהמתית ומציג לפניה את אקדחו
כרמז לבאות. הם יוצאים את הצריף והולכים במורד הנהר, שם מחכה
לקוח, שעל פי השמועות, מוכן להציע עליה 9,000 דולר, סכום נאה
לכל הדעות, במיוחד עוד לפני שבחן את הסחורה. הוא מקווה שאחרי
שיראה אותה, יוכל להוציא ממנו 10 בקלות. הם מגיעים למקום
המפגש, הוא בוחן אותה בערום, מבקש ממנה להרים ידיה, להתכופף,
להסתובב, לקפוץ...

"הנה קרנף" הוא אומר ומצביע על גוש עננים, "קרנף?!" היא צוחקת
"לזה אתה קורא קרנף? כנראה שמזמן לא היית בגן החיות.." הוא
צוחק בקול ונושק על לחייה. "יא, תראה את זה!" היא אומרת בתחושת
ניצחון ומצביעה לעבר ענן בצורת פרפר. "וואו" הוא אומר "הוא
נראה מדהים". "דמיין לעצמך כמה הוא חופשי, שם למעלה בשמיים,
מביט על כולנו פה למטה"....

היא מרימה עינייה לשמים, השמש מסנוורת אותה, הרוח מתחזקת וענן
גדול מסתיר את השמש עכשיו. היא ממצמצת ורואה מעליה פרפר עצום,
כמעט מדוייק, מתגלה כענן ובמרכזו קרן שמש קטנה מבצבצת החוצה.
הוא מושך בשערה ומוציא אותה מהפנטזיה "תסתכלי אליו כשהוא מדבר
איתך" הוא רוטן בפנייה שוב. היא נושמת נשימה עמוקה, מסתכלת
בפניו ומחייכת חיוך אמיתי. "באמת שווה 10" אומר הלקוח...

היא שמה את ראשה על חזהו ומכרבלת עצמה בתוכו, מאזינה מספר דקות
לדפיקות ליבו הקורעות את השקט. הרוח נושבת מעט, והשמש מתקרבת
לקו השקיעה. "מאמי אני..." היא אומרת, "קרה משהו?! הכל בסדר?!"
הוא מסתובב לכיוונה ושואל בבהלה. "כן, הכל טוב, זה פשוט...
שירדו לי המים". "מה נעשה?" הוא שואל "היית אמורה ללדת רק עוד
שבועיים ואין אף בית חולים בסביבה!" "זה בסדר, אתה יודע שגם
ככה רציתי ללדת בטבע, ואתה הרי למדת את כל מה שצריך, תיילד
אותי אתה!" "אני? כאן?!". היא תופסת את ידו, שמה אותה על בטנה
ומרגיעה אותו "אני סומכת עליך"...

היא מסובבת ראשה הצידה, ובוהה בצוק שמולה, היא מחכה לרגע הנכון
ומתחילה לרוץ בכל כוחה יחד עם הרוח. הוא רץ אחריה וצועק לעברה
"אל תגרמי לי לירות בך". היא ממשיכה לרוץ והוא יורה לעבר
רגלייה ומפספס. היא מגיעה לקצה הצוק, מביטה למטה על האבנים
ויודעת שזאת הדרך היחידה שלה לשחרר את עצמה. היא נעמדת על קצה
הצוק, רגליה צמודות, ידיה פרושות לצדדים, היא מרגישה את הרוח
פורעת בשערה, הוא מגיע כמעט עד אליה אך לא מצליח לתפוס אותה
בעודה נשענת קדימה ונופלת אל תוך התהום. בשניות שנותרו לה בדרך
למטה, היא מרגישה איך הגוף שלה מתמזג עם הרוח, איך היא עפה,
איך היא הצליחה להמלט באמת, היא מרגישה חופשיה. הוא לא משתהה
ויורה בגבה, רק למקרה שהיא תצליח לשרוד. היא מרגישה את הכדור
מפלח לה את החזה - גם את זה הוא הרס לה. הוא נשאר שם, בוהה בה
מתנפצת אל תוך הסלעים.

בכי של תינוק זועק אל תוך הנוף, הוא נותן לה לאחוז בו ומנתק את
השיחה עם רופא הכפר שעזר לו ליילד את התינוק. "הרופא בדרך" הוא
אומר לה. "איך נקרא לה?" היא שואלת, הוא מסתכל לתוך עינייה
הכחולות של היצור האנושי שזה עתה יילד, המום מהמצב ומהופנט
מיופיה של ילדתו הראשונה הוא אומר "דרור, אני חושב שנקרא לה
דרור".

תעשיית הסחר בבני אדם מגלגלת כ-32 מליארד דולרים בשנה.
נכון לשנת 2006, היקף הסחר בבני אדם ברחבי העולם נע בין
600,000 ל-800,000 איש בשנה.
בעולם ישנם לפחות 2.4 מיליון קרבנות של סחר בבני אדם, מתוכם
80% הן נשים.
בעשור האחרון הוברחו לארץ מעל ל10,000 נשים למטרות זנות
ומעריכים כי היקף הסחר בבני אדם בישראל עומד כרגע על
2,000-3,000 אנשים בשנה.
בישראל עומד המחיר לאישה בין 4,000 ל-10,000 דולר, כתלוי
ביופייה. הן פעילות גם בתקופת המחזור החודשי ועובדות בממוצע,
כ-13 שעות ביום.
רוב הנערות לא ימלטו לעולם
חלקן ימותו מאיידס וממחלות מין אחרות וחלקן יתאבדו.
ישראל 2010 - מציאות מקבילה