נועה תינוקתי
אני ישנה איתך בלילות
קמה איתך בימים
ומתנהלת כשאת בתוכי
כל שעה ודקה בחיי.
איך ייתכן שאת קיימת, נושמת
זוהרת כל כך -
אך ידיי אינן אוחזות בגופך הממשי
ומלטפות את פניך המתוקות.
משותקת מכאב ופחד
מתקשה לדבר, לזוז, לנשום.
הכמיהה משתקת בדרך לחיים.

נועה ילדתי
את יונקת מליבי את חלב קיומך
זה הקיים כבר זמן רב
ללא צורה מוחשית
אך עם אופי והוויה פנימיים.
את מתפתחת בתוכי
ומפתחת אותי
לכיוונים ומקומות שלא האמנתי
שקיימים בתוכי
שקיימים בכלל במציאות.
את מדהימה אותי
במה שאת מצליחה להוציא מתוכי
עוד מבלי שבכי חיותך יהדהד בחדריי.

נועה שלי
אני הולכת לאיבוד בדרך אליך.
השבילים מפותלים, לא סלולים,
חשוכים מרגש ותחושה -
בשעה שאת מקובעת היטב בנשמתי,
אמיתית, רגישה ומרגישה.
אני מנסה להוציא אותך לאור,
אבל האור נמצא כלוא בתוכי
ולא מצליח לצאת חוצה.
קרני השמש הזוהרות
כבר צורחות בתוכי
צורבות בבשרי
מבקשות, מתחננות, מאיימות
לפרוץ החוצה בצעקה, בזעקה אדירה -
נועעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעה!


22.6.10