[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
פסלונים

הולך לו בחור אחד ברחוב צדדי וחשוך, בשעת לילה מאוחרת, ובידו
הזה עטוף בסמרטוט. נעצר ליד גדר נמוכה והעיף מבט מסביב. לא ראה
אף אחד ברחוב, למרות שפה ושם נשמע קולם של זוגות או של קבוצות
צעירים שהיו בדרך לבילוי.
הוא חילץ את זה מהסמרטוט והניח את זה על גדר נמוכה, ואז זרק את
הסמרטוט לפח ושב על עקבותיו עם הידיים בכיסים. הוא נראה עייף
והרגיש עייף.

'זה' היה גוש של חימר תעשייתי מתייבש-באוויר, כזה שילדים
עובדים איתו בשיעור אמנות, שהוא סיים להכין מוקדם יותר באותו
לילה. את הצורות שהוא היה עושה בעיניים עצומות הוא לא כינה
'פסלונים' כי פסלונים זה משהו שאמן עושה והוא לא אמן. הוא חשב
עליהם באופן כללי בתור 'זה' או 'העניין הזה' ולפעמים רצה
להתייחד עם אחד מהם בשם הספציפי שלו - למשל האחרון, ששוחרר
עכשיו על הגדר הנמוכה הזו, היה 'צרצר חצות'. את השם היה חורט
בבסיס של זה עם מסמר חלוד מיד אחרי שהיה מוריד את כיסוי
העיניים שאיתו עבד ורואה את הפסלון לראשונה, קולט את השם שלו,
ואומר את השם לחלל האוויר בקול רם. "צרצר חצות."
זאת היתה סוג של דיסציפלינה פנימית, ככה הוא ראה את העניין
והוא העדיף לחשוב שזה מספיק בשבילו בשלב הזה.

אחרי עשר דקות של הליכה הוא תפס שהנייד לא בכיס שלו. באנחת
תסכול הסתובב והתחיל ללכת בחזרה, סורק את המדרכה לפניו. קרוב
לנקודה שבה השאיר את זה הוא הקיף עץ ונתקל בבחורה שעמדה
מאחוריו, בתוך ערימה של עלי שלכת. היא קפצה, מופתעת.
"סליחה." הוא אמר. היא לא ענתה ורק הביטה בו בעיניים גדולות,
משותקת.
"אני מחפש את ה..."
"הוא לא כאן." היא ענתה במהירות.
"אני יכול לבקש..."
"מצטערת." היא פלטה. הוא שאל את עצמו למה המשוגעות האלה נופלות
עליו דווקא ברגעים קשים.
"זאת לא אשמתך." הוא אמר במבוכה. הוא שם לב שהיו לה עיניים
ירוקות גדולות, עמוקות, אבל הוא לא הסתכל עליהן ישירות אלא
הזיז את מבטו מהאוזן שלה, למדרכה, לנקודה דמיונית מאחורי כתפה,
לכפות הידיים שלו. "אולי את יכולה בבקשה..."
"מישהו בא ולקח אותו. לא יודעת מי." היא אמרה במהירות.
"אז אולי את יכולה בבקשה להתקשר?"
היא בהתה.
"לפלאפון שלי. שיצלצל. כדי שאני אוכל למצוא אותו." ואולי גם
למוסד הסגור שלך, לדווח שמישהו השאיר את  השער פתוח הלילה.
"אה... אה. כן, בטח." היא העבירה את התיק שהחזיקה מיד ליד
והוציאה מהכיס מכשיר אייפון. הוא אמר לה את המספר, מקווה שהיא
לא מסוממת מכדי לחייג, ואז הוסיף "גבי." לא ידע למה.
"נופר." היא ענתה בלחש בדיוק כשנשמע הצלצול בתוך שיח, כמה
מטרים מהם.
הוא הרים את המכשיר ורק אז קלט משהו, והביט בה שוב. היה לה
שיער אדמוני ארוך, עם תלתלים. היא היתה נמוכה ממנו רק בקצת
והיו לה עצמות לחיים גבוהות, כאלה שהיה מת עליהן אם היה פסל
אמיתי.
"נופר? את לא זאת ש..."
"אני גרה בדירה לידך."
נכון. הבחורה מהדירה שצמודה אליו, ואפילו ראה אותה בחדר
המדרגות כמה פעמים, אבל אף פעם לא בכזה הלם. מוזר.
"טוב, אז תודה. ביי." אמר לבסוף ופנה ללכת.
היא פנתה לכיוון השני והתרחקה במהירות וגבי אמר לעצמו שבחור
נורמלי היה אולי מנסה לפתוח בשיחה, או לפחות מנהל אותה יותר
טוב מהגמגום המביך הזה, ואמן אמיתי היה נותן עשר שנים מהחיים
בשביל לפסל את עצמות הלחיים האלו. וגם את הרגליים האלו אם כבר
מדברים על זה. אבל הוא הרי לא זה ולא זה.



הערב שלאחר מכן היה הערב שבו השמיים התרסקו עליו, וזה דווקא
היה ערב כל כך שקט ונעים. היה לו מצב רוח טוב יחסית ובכבלים
שידרו את "שלום ולא להתראות". ובדיוק בקטע הכי אהוב עליו, זה
שבו אליוט גולד חוטף קריזה על השוטרים, היא הייתה חייבת להרוס
את העצבים הרופפים שלו פעם אחת ולתמיד.
נשמעה דפיקה חלשה בדלת והוא ניגש לפתוח, ונופר עמדה שם ואמרה
"היי".
"היי."
"אני יכולה לבקש ממך להיכנס אליי לשניה?"
"למה?"
"אני צריכה עזרה במשהו. אני אסביר לך שם, אוקיי?"
היו שדונים מוזרים מאחורי עיניה כשדיברה. היא נראתה מתוחה והוא
חשב לעצמו שמישהו באמת חייב פעם להקדיש כמה שעות להתבוננות
שקטה בעצמות הלחיים האלו, אולי כשהיא לא תיראה מתוחה.
"מה קרה?"
"בוא רק לחמש דקות ותבין הכול."
"האמת שאני בדיוק חייב ללכת לעשות משהו. ממש עכשיו עמדתי
לצאת."
היא הנמיכה מבטה לחצי שנייה בדיוק, אל כפות רגליו היחפות מתחת
לטרינינג. "באמת? לאן?"
חוצפנית אחת.
"רק לכמה דקות, באמת. זה חשוב לי. בבקשה."
הוא הלך אחריה לדלת של הדירה שלה ולא ידע מה לחשוב, חוץ מזה
שיש סרטים כחולים שמתחילים ככה. אחרי כמה שניות הוא נכנס לסלון
שלה ומיד שם לב לשני דברים בו זמנית.
הדבר הראשון היה המרפסת שלה, שבה היו הרבה עציצים וצמחים
מטפסים, ושולחן קפה נחמד שעליו היתה מונחת מאפרה ליד ערימה של
ספרים - רומנים היסטוריים למיניהם. פנטזיה של מרפסת אבל איכס
על הספרים. אפילו היה שם אחד של נאוה מקמל-עתיר, למה לעזאזל
שמישהו יעשה את זה לעצמו? כנראה זה היה במבצע, ספר שני חינם עם
קניית קפה-נמס.
הדבר השני היה מה שנטע אותו במקומו כמו אשת לוט.

כולם היו שם. כולם. מסודרים בשורה על מדף בגובה העיניים. כל
צורות החימר. כל העניין הזה שלו.
'צרצר חצות', 'גבעולים', 'רק לראות חיות', 'כלוב הנמר',
'הגבעות הירוקות של אפריקה', 'מכת המוות של מלך היער', 'לצלול
במים סוערים', 'ענני קרח' - אפילו 'העיניים האדומות של העשב'
שהוא היחיד שהיה קשה להיפרד ממנו איכשהו.
"בהתחלה חשבתי שקוראים לו 'העיניים האדומות של העצב'." הוא שמע
את נופר אומרת מבעד לרכבת התחתית שבאוזניו. "כי לא שמעתי אותך
טוב מהמרפסת שלי, כשאמרת את זה בקול רם כמו שאתה תמיד עושה.
אבל מיד כשראיתי אותו הבנתי את הטעות. עוד לפני שקראתי את השם,
שאתה חורט בבסיס שלהם."
שיט. שיט. שיט. שיט. שיט. שיט. שיט. שיט אלף פעם. עוד שיט.
"גבי?"
לא לא לא לאלאלא. זה לא קורה.
"...גבי?"
"אנננג."
"אתה כועס?"
הוא לא ידע איך לענות לזה. כועס? זה יותר כאילו הוא בננה
ומישהו קילף אותו עכשיו. לא, במחשבה שנייה בננה זה לא פרי
מספיק מטופש. אולי גויאבה.
"אחרי אתמול החלטתי לגלות לך." היא המשיכה לדבר. "הייתי בדרך
הביתה עם צרצר-חצות בתיק שלי, אחרי שהלכת לקחתי אותו, ואז
שמעתי אותך חוזר ולא ממש ידעתי מה לעשות, וכשתפסת אותי מתחבאת
מאחורי העץ הייתי בטוחה שאתה יודע הכול וזה הסוף שלי..."
"אז את מבינה את ההרגשה." אמר גבי בפה יבש. היתה ספה מול המדף,
והוא הבין שהיא פשוט יושבת שם על הספה ומסתכלת עליהם כמו
שמסתכלים על טלוויזיה. כל העניין היה בידיים שלה כל הזמן,
מההתחלה, והוא כמו אידיוט חשב שזה הידיים שלו. חשב לתומו
שזורקים אותם לפח או שילדים מרסקים אותם על הכביש או שלא משנה
בכלל מי לוקח אותם.
נופר אמרה עוד משהו שהוא לא קלט. הוא ליכסן מבט אל המרפסת
וחלפה לו בראש מחשבה, אחת המחשבות האלה שמחזיקות רק אלפית
שנייה - לדפוק ספרינט למרפסת ומעבר למעקה ולגמור עם זה. מה יש,
פעם היו לך מחשבות כאלה שהיו שורדות כמה דקות טובות, לא ככה?
"גבי?"
"מה."
"אני מנסה להסביר. הייתי ערה כל הלילה וחשבתי על זה. אתה מבין?
ידעתי שתכעס נורא אבל אני חייבת שתבין בכל זאת."
"לא כועס. זה לא קשור לכעס."
"אז מה זה?"
הוא לא הבין מאיפה יש לה את החוצפה לדבר ככה ועוד לדרוש לקבל
תשובות. כשהוא לא ענה נופר המשיכה לדבר.
"הראשון היה 'סוס-בכי'. הנה הוא פה." הצביעה ואכן הוא היה שם.
"אתה הנחת אותו על פח זבל ירוק ברחוב פרישמן. זוכר?"
"לא. לא זכרתי. את היית עוקבת אחריי?"
היא לא ענתה והשפילה מבטה לרצפה לכמה שניות. לבסוף הרימה את
עיניה ואמרה בפשטות:
"כמו נינג'ה."
זה גרם לו לצחוק. מה עוד היה לו לעשות?
"אחרי שהלכת ניגשתי והסתכלתי עליו. והסתכלתי. ואז לא יכולתי,
פשוט לא יכולתי לסבול את המחשבה שזה סתם יישאר לעמוד שם,
ושבסוף יזרקו אותו לפח או שילדים יזרקו אותו על הכביש בשביל
הצחוקים. או שמישהו יעשה ממנו מעצור דלת, או מאפרה. מאפרה!
פשוט לא יכולתי, ולקחתי אותו, וזה היה רק אחד אבל אחר כך הייתי
שומעת אותך מסיים להכין אותם, ורואה אותך יוצא לרחוב בלילה עם
פסלון, ואני, אני לא יכולתי." היא מחתה את כפות ידיה על
חולצתה. "אז עכשיו אתה יודע."
"ועכשיו את מרגישה יותר טוב?"
"אולי. אתה מרגיש יותר טוב?"
"בהחלט, בפירוש ובוודאות לא."
"גם אני לא."
"אז עכשיו מה עושים?"
היא חייכה. הוא תמיד חשב שבכל חיוך יש טיפ-טיפה זלזול אבל היא
הרגע הפריכה את זה.
"עכשיו אתה יושב על הקצה הזה של הספה, ואני על הקצה השני,
ואנחנו נושמים עמוק ולא זזים בכלל ארבע דקות. אבל באמת בלי
לזוז ולנשום עמוק."
"את באמת תכננת את זה לעומק, הא?"
"דווקא לא. זה מה שאני תמיד עושה כשאני יושבת ומביטה בפסלונים
שלך. רק שזה יותר מארבע דקות אבל בסיטואציה הנוכחית נראה לי
שזה פרק הזמן שנצליח לעבור לפני שנתפוצץ."
הוא בחיים לא יידע איך היא הצליחה להושיב אותו. אבל זה מה שהיא
עשתה. הם אפילו משכו חצי דקה מעבר לארבע הדקות.



"רוצה אולי לספר לי על זה קצת יותר?"
"לא ממש."
"למה?"
"כי זה העניין הזה שלי."
"אין אף אחד אחר שיודע שאתה עושה את הפסלונים האלה?"
"לא."
"אפשר לשאול למה לא?"
"כי אין אף אחד אחר שיודע על שום דבר שאני עושה."
היא קיבלה את הדברים שהוא אמר מבלי לחפור, מבלי לגחך, ואפילו
מבלי ללבוש את ההבעה הזאת שאומרת 'אני שוהה בחברת אידיוט ודפוק
בשכל אבל אני אעמיד פנים שלווים כרגע כדי שאוכל לצחוק עליו אחר
כך.'
"בגלל זה אתה מכסה את העיניים כשאתה עושה אותם?" היא שאלה.
"איך ידעת את זה?"
היא היססה לשנייה ונראתה כמהרהרת, ואז אמרה "לא יודעת. פשוט
ידעתי את זה."
"את עוקבת אחריי כמו נינג'ה גם בתוך הדירה שלי?"
"לא, בחיי. זה נראה לי ברור מההתבוננות בהם."
אחרי שתיקה שנמשכה עוד כמה שניות נופר שאלה אותו: "תנסה לומר
לי למה אתה משאיר אותם בחוץ."
הוא התחיל לדבר ואז שם לב שהיא הסתובבה על הספה והיא יושבת
לעברו. הישירות הזאת שלה הרגה אותו. איך היא מעיזה בכלל לעשות
את כל זה ואחר כך לספר לו על זה ככה, ישר ולעניין ועם כזאת
כנות בעיני היער-הירוק שלה? מאיפה יש לאנשים את היכולת הזאת
בכלל?
בסוף הוא אמר: "תראי. אי אפשר לדבר על זה כל כך הרבה. זה פשוט
לא מתיישב באותו מקום עם העשייה של זה. כלומר, עם העניין הזה
שלי. זה אחד מהדברים האלה שהבנאדם, הוא בעצמו לא יכול לנתח
ולהסביר, והוא בעצמו גם לא יודע את זה עד הסוף. אם הוא היה
יודע הוא לא יכול היה לעשות את זה."
"זאת דווקא הייתה תשובה מאוד טובה לשאלה שלי." אמרה נופר.
"אני צריך ללכת." אמר גבי וקם מהספה ונופר קמה וניגשה איתו
לדלת, שם הוא נעצר ואמר לה, עדיין בפה יבש: "אם כבר תכננת את
הכול כל כך יפה אז אולי תכננת גם איך סוגרים את הסיטואציה
מהגיהנום הזאת?"
"בטח." היא אמרה. "תגיד לי מה אתה עושה."
"הולך הביתה ומתחבא מתחת לשמיכה."
"מה אתה עושה בחיים. שאלה פשוטה ושגרתית שהייתי שואלת אותך אם
היינו סתם נפגשים בחדר מדרגות."
"עורך דין. הוסמכתי בדיוק לפני חודש ואני מחפש עבודה. מה את
עושה?"
"מנהלת יחסי ציבור. אני עובדת בחברה שמייצרת ציוד ספורט כבר
שלוש שנים."
"עכשיו תשאלי אותי איך זה שכזה מקרה מהספרים של חרדה חברתית
יכול להיות עורך דין?"
"לא. תסביר לי את זה בעצמך בפעם הבאה שתהיה פה. ועוד דבר אחרון
- הדלת שלך צריכה להיות הראשונה שנסגרת."
"ביי." וזה מה שהיה.



אבל בפעם הבאה שהוא ניסה לעשות את זה, הוא הבין שזה הלך
קיבינימאט. הוא שמט את גוש החימר על השולחן, כיבה את האור ואז
קשר את העיניים וניגש לעבודה, תוקע את הידיים שלו בחימר ומפעיל
אותן מבלי לחשוב, בלי לנסות ובלי לראות את הסוף, אבל זה כבר לא
היה זה. זה כבר לא היה מוכוון רק מתוך סערת הרגשות הפנימית
שהיתה לו בבטן אלא בחומר נחרצו קווים שלא היו שם קודם של
חשיבה, של סיבה ומסובב, של מה-אם, של אם-זה-אז-זה. אבל אז הוא
המשיך לעבוד כי הוא חשב שאולי זה בכל זאת לא הלך קיבינימט אלא
רק השתנה. והוא צדק; אבל עדיין, זה היה הפסלון הכי קשה שלו עד
אז.
כבר היה ממש מאוחר כשהוא הוריד את כיסוי העיניים, הדליק את
מנורת השולחן והסתכל בזה כדי לקלוט את השם האמיתי שלו שחלחל
אליו מהאוויר, ואז אמר אותו בקול רם כדי להשלים את העניין בזה
שהשם יתבטא במפורש וייצא לאוויר.
רק אחרי כמה שניות הראש שלו התנקה מספיק כדי לחבר משמעויות
לדברים. הוא התחלחל קצת, כי הרי היא שומעת הכול מהמרפסת שלה
שצמודה לשלו. עכשיו, הוא הרהר כשלקח את המסמר החלוד וחרט את
השם, היא כנראה נשענת על המעקה ומחכה לראות אותו יוצא להשאיר
את זה.
ממילא היא כבר שמעה איך קוראים לפסלון הזה, חשב גבי כשלקח את
"נערת עלי השלכת" ודפק על דלת הדירה של נופר באצבעות מוכתמות
מחימר. והרי כבר מאוחר מדי, בכל מקרה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
את המתכון החדש
לאצבאות שוקולד
תמצאו רק בספר
הבישול החדש
שלי


ד"ר לקטר
בפירסומת לא
סמויה


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/7/11 21:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה