13/06/2010

התעוררתי בלילה לשמע קול שבירה. התהלכתי בבית החשוך. רוח נישבה
בין החלונות הפתוחים למחצה. הוילונות השקופים התנועעו מעל
חלונותיהם בריקוד מכושף. לפתע, לאימתי, בזוית עיני ראיתי ידיים
לופתות את הסורגים ופנים מביטות פנימה בחטף. מיהרתי לסגור את
החלון בספק צעקה ספק מלמול. הידיים נעלמו.
נשארתי מול החלון הסגור בפליאה והמתנתי. בהיתי בזכוכית
המעומעמת. הידיים הנאמנות חזרו אל הסורגים. לרגע פתאום היה
נדמה לי שיש בהן משהו מוכר. דרך הסיתות ואפילו פרקיהן השעירות.
צל פנים חדרו את החלון הרעוע בקלות יחסית. נגלו לפניי- פני
אבי.
היה בהן משהו צעיר יותר, כאילו נלקחו מתמונות ישנות מהארון של
סבתא- אותו אבא שלופת לי את היד, מחויך, עם משקפי השמש
המתאימות לתקופה.
"אבא...?"
הוא נסוג החוצה והתמהמה לענות.
"אני יודעת שזה אתה".
הוא החווה תנועה כאילו הבין שנתפס ואין טעם להסתיר עוד. בלי
מילים, פתחתי לו את הדלת והתישבנו אל השולחן בשקט. מיד קמתי
שוב- להכין לו קפה. לרגע כעסתי על עצמי שלא הצעתי לו קודם, אך
מצד שני, עד לפני רגע חשבתי שהוא פורץ שהופיע לי בחלון באמצע
הלילה.
הוא ישב עם כוס הקפה, בחור צעיר, רזה, עיניו מרוכזות, די דומה
לי האמת, והתחיל להסביר לי על מנגנון הדנ"א. "את מבינה", הוא
אמר, "כל פעם, שני כרומוזומים שלי, בונים משהו בך".
"רגע, לא אחד שלך ואחד של אמא?" קטעתי אותו. "לא, זה כרומוזום
אחד ממני שעובר שכפול". הקשבתי לו בתשומת לב אך לא הבנתי למה
הוא משאיר את אמא שלי מחוץ לעסק. הוא דיבר כאילו אני רק שלו.
הוא המשיך עם שעתוק גנים, איך מסלילים כפולים כאלה, שהוא נתן
לי- נוצרו לי עיניים כאלה, כף רגל מכוערת כמו שלו, העור שלי
נבנה בצורה מסוימת, ונבנה לי מתח כזה, כמו שהיה לו ולאבא שלו,
וכתוצאה מזה- חרדות.
"בגלל מנגנון הדנ"א" הוא הדגיש, "כל לילה אני נוסע מירושלים
לבאר שבע, מציץ בחלון שלך והולך לשכנים ומפעיל נורה ורודה. כן
- יש מתג כזה, שרק אני יודע עליו" (וכנראה גם השכנים, חשבתי
לעצמי). "אני מוריד אותו ואז אני יכול לחזור לישון בשקט."
לקראת סוף דבריו כבר הייתי מאוד עסוקה במחשבותיי. מהורהרת, אבל
גם די מנומנמת, הבנתי פתאום שאני מביטה "בזום אאוט" על כל
הסיטואציה הזו על השולחן ושמתי לב שהצמח המטפס מהשולחן אל
החלון הרבה פחות יפה מהפעם האחרונה שהבטתי לאזור. היו לו הרבה
פחות שלוחות ועל השלוחות שנותרו היו מעט מאוד עלים.
לילה אחר כך, שוב התעוררתי. הסתובבתי בבית בחוסר מעש. הסתכלתי
מבעד לחלון. כנראה פספסתי אותו הלילה, חשבתי לעצמי. לבשתי עליי
משהו והלכתי לחפש את המתג של הנורה הורודה.
לא הרבה זמן אחר כך מצאתי אותו. השכנים החביאו אותו מתחת לעציץ
בכניסה - כמה שקוף... להפתעתי הנורה הייתה עוד כבויה.
הורדתי את המתג וחזרתי הביתה. והוספתי לו מים, ליתר בטחון.