פרשתי מהסלון בבית סבא וסבתא ברחוב רמב"ן 33. התהלכתי בבית
ומצאתי עצמי במרפסת שבחדר השינה. אחותי חיכתה לי שם, הורידה את
האזניות מהאזניים. "מזמן לא דיברנו", אמרה. התיישבתי לצידה
ובהיתי החוצה. היה אפשר לראות הרבה מעבר לבניינים הרגילים.
פצחנו בשיחת חולין.

קול פתיחת דלת קטע את השיחה. זה היה מכוון חדרו של סבא. מיהרנו
לשם, כשסבא מלווה באמא יצא אל המרפסת. "שלום סבא". חייכתי. הוא
חייך חיוך עצוב ונופף בידו. לא אמר מילה. ידעתי שהוא לא מרגיש
טוב וקצת אילץ את עצמו לחייך בשבילי. לכלה שלו, היו פנים
דואגות.

הוא התעסק עם גוזל יונים בשיח. עומד על רגליו.  רזה ושפוף, אך
עומד על רגליו. הייתי מאחוריו. מעין משגיחה. באחת הפעמים
שהסטתי את מבטי והחזרתי אותו, בן דודי הצעיר ביותר, דוד, הופיע
לצידו. נבהלתי לרגע. דוד אכל בננה שהייתי בטוחה שבילתה גם בפיו
של הגוזל, באדיבות סבא. קפצתי. לא רציתי להביך את סבא. אך מיד
הסקתי שפשוט לא סמכתי על השיפוט שלו. סוג של שגרה בימים אלו.
כעסתי על עצמי וחזרתי למקומי.

סבא שלי חייך לעברו והחל להסביר לילד הקטן כל מיני דברים על
"גוזל של יונה", במילותיו.

באיזשהו שלב התמלאתי עצבות והייתי חייבת להעלם קצת. להישאר
חזקה בשבילו וחלשה בשבילי. תרתי בעיניי את חדר השירותים
ומיהרתי לשם כשראיתי את הדלת הפתוחה.

טעיתי. היה שם מישהו. אבל לא בדיוק באותו החדר. בעיניים עמוסות
בכי הופתעתי לגלות חדר חדש, שלא ידעתי על קיומו, יוצא מחדר
השירותים. התפלאתי. מגיל אפס אני משוטטת בבית הזה. כשהטשטוש
נמוג קצת, אור מילא את עיניי. שמחתי שמשהו מסיח את דעתי מהכאב
החד בבית חזי.

חדר מצוחצח נגלה לפניי. ההפך הגמור משאר חדרי הבית, אני מוכרחה
לציין. פרקט נוצץ מניקיון קישט את כפות רגליי המהוססות. ארונות
חלקים ניבטו אליי מכל עבר, וחלונות בוהקים מעליהם. החדר כולו
הריח והרגיש אור, חדש, לא מוכר אך נעים.

מכונת כביסה חדשה עמדה לפני סבתא. היא הייתה עם הגב אליי,
טרודה בבגדים ספק מלוכלכים. חשתי חום מתפשט בגופי, בראותי אותה
כך. השארתי אותה במלאכתה כשהיא אינה שמה לב אליי. הסתובבתי
ופניתי שוב לחדר השינה. חשבתי לעצמי כמה הייתי רוצה חדר כזה.


כשקמתי בבוקר, לרגע עוד הייתי בטוחה שכן חזרתי בזמן. אז נפלה
עליי שוב, כמו בכל בוקר, המודעות הזו. המועקה הזו. הוא מת.

24.06.2010