מי מתקשר בשעה כזו, אני תוהה, בעוד הטלפון האדום מצלצל. גררינג
גררינג.
יש לי בבית טלפון ישן, אדום כולו, חוץ מהחוגה, וכשהוא מצלצל כל
הבית מצטלצל. אני אוהב את התחושה הזאת. מרגיש לי ביתי וחמים,
כמו שהיה פעם. גררינג גררינג.
השעון מראה שכבר אחרי חצות הלילה, ואני חושב בדרך מהמסדרון
הקטן אל פינת הישיבה בסלון מי זה יכול להיות. המחשבות שלי
נודדות אליה, אבל זה כבר גמור, די, אני מזכיר לעצמי. ולמה שהיא
לא תתקשר לנייד. גררינג גררינג.
לפני שאני מרים את השפופרת, אומר הלו, מכחכח בגרון, ושוב הלו,
ושוב כחכוח, ואז מרים.
שלום, מר סולומון? קול עמוק בוקע מן העבר השני של הטלפון.
כן, אני משיב, מנסה להסתיר את הבלבול שאוחז בי.
מדבר גדי באום, ממשרד פקיד שומה גוש-דן.
סליחה? אני שואל.
מס הכנסה, מר סולומון. מצטער להפריע בשעה כזו, פשוט יש לנו
עומס גדול מאוד, ניסינו לפני כשלוש שעות, ולא הייתה תשובה.
אממ, אה, אני עונה, במה העניין? אני שואל, וחושב שבטח מדובר
בנועם סולומון אחר. בכל זאת, אני עובד כשכיר בשנים האחרונות,
וכל תשלומי המס לא עוברים דרכי.
אולי זה תיאום המס שעשיתי?!? אני תוהה, ידעתי שלא הייתי צריך
לעשות את זה דרך שימי. הג'וקר הזה, למה ויתרתי, אז מה אם הוא
בנדוד של אבא.
מאז שהייתי ילד אני תוהה איך הוא קשור לאבא. אבא שלי, שלא
מסוגל לשקר גם אם החיים שלו היו תלויים בזה, ושימי, שלא היה
מזהה את האמת, גם אחרי שהיה מתנגש בה, כשהוא עובר באדום
כהרגלו, במאה קמ"ש בתוך העיר. אבא מספר שהם גדלו יחד, ההורים
שלו נפטרו קצת אחרי שהם עלו אחרי המלחמה, והוא גדל בקיבוץ ליד
הרצליה, והיה נוסע אליו באופניים כל יום אחרי ביתספר. היינו
צוות לעניין, אבא אוהב לספר. שיחקנו כדורגל, אני הייתי בהגנה,
ושימי, שימי היה השחקן הכי טוב על המגרש. כל הבנות מתו עליו,
נומ'קה, תאמין לי, הוא לא היה יכול ללכת שני מטר בלי שנפלה
עליו בחורה.
ובחוף הים, אבי ממשיך וממשיך.
מר סולומון? הקול על הקו קורא שוב. אתה איתי?
כן, סליחה, אני עונה, מנסה להחזיר את עצמי לשיחה. במה מדובר,
מר באום?
קרא לי גדי, בבקשה, הוא אומר.
אוקיי.
אני יכול לקרוא לך נועם? הוא שואל, בטון חביב, גם אם מעט
מעושה.
כן, כן, אני עונה במהירות.
יפה, נועם, אז בעצם השם שלך עלה לנו ברשומות, והיינו רוצים
להזמין אותך למשרדנו בימים הקרובים, הוא אומר. אם זה מתאפשר
כמובן, הוא מוסיף.
בסדר, אין בעיה, אבל אני מאוד מבקש להבין מה קורה כאן. אתם בכל
זאת מתקשרים אליי בשעה כזאת, אני חושב שאני זכאי לדעת מה
העניין.
תראה, נועם, אולי עדיף שתגיע למשרדנו ונדבר בארבע עיניים.
גדי, אני מושך את השם שלו לאט, ומנסה לגייס את כל הנחמדות שיש
בי, עם כל המחשבות שמסתחררות לי בראש. אני מחר צריך להגיש
פרזנטציה מאוד חשובה, ואני טס לסוף השבוע לכנס מקצועי. אל
תשאיר אותי באוויר ארבעה ימים עכשיו. בכל זאת, אני לא פושע
חלילה, למיטב ידיעתי לפחות.. אני מנסה להישמע מחויך, תתעשת
נועם, אל תוותר, אני אומר לעצמי.
גדי, תן לי ללכת לישון רגוע, אני באמת מבקש ממך בכל לשון של
בקשה.
טוב, נועם, הבט, אנחנו מתחילים עכשיו פרויקט חדש. בשיתוף מספר
רשויות ממשלתיות.
המאגר הביומטרי הקפיץ את השם שלך, בתור מועמד מתאים.
גדי, אני קוטע אותו, על מה אתה מדבר? מועמד מתאים? מאגר
ביומטרי? אני? מועמד למה?
תראה, נועם, זו יוזמה שאנו לא נותנים לה כיסוי תקשורתי. יש לנו
בעיה דמוגרפית לא פשוטה בארץ,
והעניין הוא, שמהרשומות שלנו עולה שאתה משלם קרוב לחמישים אחוז
מס הכנסה כבר לא מעט זמן, וההכנסה שלך די יפה, אבל את זה אתה
כבר יודע.
מה זה צריך להיות?!? הקול שלי עולה בבת אחת. זה הפשע שלי? שאני
מרוויח יפה?
קרעתי את התחת הרבה שנים בשביל...
נועם, תירגע, בבקשה, הוא קוטע אותי. חס וחלילה פשע. אתה אזרח
למופת, הלוואי והיו לנו יותר אנשים כמוך במדינה. להיפך, אנו
לטובתך כאן.
הרשומות שלנו מראות עוד דבר מה.
אני שותק.
מה, מה? אני שואל בלי סבלנות אחרי עשרים שניות. מה עוד הרשומות
שלכם מראות?
שאתה רווק, הוא עונה.
פששש, הטכנולוגיה של היום, יפה, טוב לדעת שאתם משכילים לנצל את
הטכנולוגיה, אצלכם במס הכנסה.
אבל למה, נועם? בדקנו ואנו יודעים שאינך הומוסקסואל.
טוב, מר באום, די, אני עייף, ויש לי הרגשה שזאת מתיחה לא
מוצלחת.
חס ושלום, אומר הקול מעבר לקו בסמכותיות.
הצעתי לזמן אותך למשרדנו באורח רשמי, אבל הצלחת, במתק שפתיים,
לדובב אותי לספר לך במה דברים אמורים בטלפון.
אוקיי, אני לא מעוניין. פסקתי בנחרצות, זאת שערורייה, שאתם
עושים שימוש במידע אישי, ומחללים את הפרטיות שלי בצורה כזאת.
לעזעזל, באיזו מדינה אנחנו חיים?!?
אנא ממך, מר סולומון הנכבד, הירגע. כפי שאמרתי, אנו לטובתך.
טוב תראה, מר באום, אני רווק, הומוסקסואל או לא, זה ענייני,
וענייני בלבד, טוב לי להישאר רווק, ותודה על ההתעניינות, שיהיה
לך לילה טוב, ובבקשה אל תתקשר יותר.
מר סולומון, מדובר בהרבה מאוד כסף. עם ההטבות הנלוות, מדובר
בחיסכון של קרוב למיליון שקלים בחמש השנים הבאות. אנו רואים
שאין ברשותך נכסים, היות ותמכת בהוריך בשנים האחרונות, בבקשה
שקול את הנושא שוב.
מיליון שקלים? לעזאזל? איך זה יכול להיות? אני מרוויח יפה, אבל
עם כל ההוצאות שיש והיו, באמת לא חשבתי שאפשר לחסוך משהו.
אתה בטח מתבלבל, אני נרגע מעט, אני לא מרוויח כאלה סכומים.
אולי יש נועם סולומון אחר.
הוא מדקלם את תעודת הזהות שלי. הוא בא מוכן הבנזונה, אני חושב
בלב.
תראה, נועם, אתה בררן, זה ברור כשמש. הכנו את שיעורי הבית
שלנו. סגנון החיים שלך בשנים האחרונות לימד אותנו את זה, בין
ש-א-ר הדברים. הוא שתק לרגע, אולי כדי לתת לי שהות לעכל את
הדברים, ואז המשיך.
במסגרת הפרויקט הזה איתרנו אנשים עם נתונים מתאימים בעינינו,
ועבורם בנינו מאגר מתאים של נשים איכותיות, חלקן ישראליות
וחלקן הגיעו מחו"ל וגוירו כהלכה, הוא לואט בפיו את ה"כהלכה"
ואני יכול לשמוע את החיוך שלו מעבר לקו כשמשתרר שקט,
הכול נעשה בהסכמתן המלאה.
טרקתי את השפופרת.
אידיוט. מפגר. אמרתי בקול רם.
אידיוט, צעקתי. התחשק לי לשבור משהו. מצאתי ספל שהייתה על
המזנון, והעפתי אותה אל הקיר.
שכחתי שנותר בה קפה. כל הקיר התכסה נוזל חום, גם הבגדים שלי,
ושברי החרסינה התפזרו על הרצפה.
מה אתה מפגר? אני אומר לעצמי, מה נסגר איתך?
די, תירגע, זה הרי לא אמיתי כל מה שהלך כאן. זה סתם, שקט, יש
לך פרזנטציה חשובה למחר על הראש.
לקוח חדש. תתפקס.
אבל פאקינג מיליון שקלים.
פעם בכלל זה לא היה מזיז לי, אבל אחרי שלוש השנים האחרונות,
איך אני יכול להישאר אדיש לזה? איך? מה, לא הייתי צריך את הכסף
הזה עם כל הטיפולים הרפואיים האלה. די, לא רוצה לחשוב על זה
עכשיו. ששש, די. לך לישון, מחר יום חדש.

פייר, לא חשבתי שיהיה כל כך כיף לקלח ילד.
אולי כשזה שלך זה אחרת.
אני הולך איתה ברחוב, לוקח אותה לפארק. ילדה זהובה, עיניים
תכלת. כאילו השמיים צבעו אותן.
אבא פה, ואבא שם, ואני רוצה ארטיק, וזה ממיס אותי לראות את
השוקולד נמס ומתמרח לה על כל הפנים המלאכיות שלה.
היא קופי אמא שלה. כל כך יפה שזה כואב בבטן.
כמו בפעם הראשונה שראיתי אותה. האש שהציתה פשטה בי כבשדה
קוצים, זהובים כשערה.
עוד יש לה קצת מבטא, לשרון, לשעבר אינגריד, ועכשיו לא מסכימה
שאקרא לה בשם הזר הזה, ככה היא אומרת. זה מצחיק אותי. אני רוצה
שהיא תשמור על משהו מזה, אבל היא נחושה להיות יותר ישראלית
מישראלית. כאילו שזה א גרויסע מציאה כמו שסבתא שלי הייתה
אומרת.
בחתונה שלנו, הזמנתי את גדי. הבחור שמוק, אין ספק בכלל, אבל
השמוק הזה, ממס הכנסה, הביא לי את האושר הזהוב הזה ישר לידיים,
ואפילו האידיוט יפה הנפש שהייתי, לא היה מסוגל לשחרר אותו
משם.
פאקינג מס הכנסה, מי היה מאמין.