שישרקו כל צפצפות העיר
שידלקו כל פנסי הלילה
אני ער.
אני ער.

ואולי זה רק אני, ששוב מגזים, אבל מעט
או אולי לוקה בחסר, קצת
ומחפש משמעות
לגבי החיים
ולשאלות ללא תשובה,
כמו איך עולמות שכל כך שונים, מתנגשים
מתפרקים ומורכבים חזרה?
או
מי לעזאזל האוטובוס? מי התחנה?

הנה.
מוצא עצמי מחייך ומודה.
על הבזק פתאומי של מנורת רחוב פלואורסצנטית,
ועל אור ברמזור שהפך בדיוק לירוק.
ועל שהצלחתי לעשות ואז לשמוע,
על סימני דרך שלא הטעו.
על כך שלרגע קוסמי היינו אחד
כמו השנייה שבה טיפה נוגעת במים.
ואחר-כך, מיד, יוצרת אוושת גלים קטנה
ונעלמת כלא הייתה.

מודה!
באנגלית זה נשמע אחרת, רומנטי יותר:
"there's always a moment that last forever"
(תמיד יש רגע שנשאר לנצח)

אז,
עוד שעה, עוד יום,
המסע כבר בעיצומו,
בינתיים, אשאר לזמן מה
נווד בזמן הווה
בו ה-עכשיו הוא רק עכשיו,
בלי שום השלכות, בלי לבקש סליחה
ועל כך שהדלקת את האור
אומר בפשטות
תודה.