יש רמות שונות של ציפייה

אני נכנס למסעדה ואני מצפה שהאוכל יהיה סביר, אני מצפה שהוא
יהיה נקי ושטוף כראוי. וכאשר אני מגלה שחלק מעלי החסה רקובים
אני מתאכזב.

אני נותן אמון בבני אדם באופן עקרוני עד שאני מגלה שטעיתי לגבי
אדם מסוים, כאן אין לי ציפייה, מרוב ניסיון אני יודע שרבים
בוגדים, ברגע שיש להם אינטרס אחר הם עוזבים את האינטרס הקודם
שלהם. זה טבע האדם.
ציפייה מאנשים לתת בי אמון ולתת לי אהבה תמורת אהבתי, איננה
ציפייה לא מוצדקת.
אך היא מבוססת על טעות אופטית. משום שאסור להמתין לאהבה. יש רק
להעניק אהבה.
ההמתנה שיאהבו אותי, בה כבר טמונה האכזבה, מעצם מהות טבע
האדם.
ועוד רמות אחרות...

אם כן, על מה נבסס את חיינו?
על היכולת שלנו עם עצמנו להקים מקום שבו האידאל הגבוה ביותר
יבוא לידי ביטוי רעיוני ומעשי. לבחון עצמך במהלך חייך, האם פיך
וליבך באמת שווים?

את מתארת מצב של אבדן עניין וגם קובעת שהוא בא מעצמך.
התאור שלך על האיזון, על יחסים מאזנים, על שיתוף ולא על הנהגת
הבית.
יפה את כותבת.
ואני דיברתי על מעגל הסבל. שאם יודעים אנו מראש שיש לנו נטייה
לאבד עניין, שיש לנו נטייה להפסיק לכבד אנשים, שיש לנו נטיה
ללכת אחר אינטרס אחר וכו'...
ללמוד לחנך את עצמנו כך שנוכל לשלוט בעצמנו ולא טבע האדם
הבוגדני ישלוט בנו...

לפעמים יש לך מילים שבאות בסוף מכתב, שלא בדיוק מובנות. למשל:
למה את כותבת לפתע באדום? יש לך קריזות קטנות כאלה שמתפרצות.
אני זוכר שכבר בתחילת הדיון שלנו הרגשתי את חוסר הסבלנות שלך.
ממש ממש בהתחלה.
אם את יודעת שזה כך
איך את משתלטת על עצמך?

באיחולי שמחה ואושר