בירוחם הכול שקט, באשדוד הכול שקט, באשקלון הכול שקט... וכו'
וכו'. אפשר לנוח.

כשהוא קם לפנות-ערב ודברים חורקים לו בראש. כאילו המוח מנסה
לאחוז עצמו שלא להתפרק. בבית אין כלום מלבד רוח ריקה של כלום,
ושאריות קפה בכוסות חד-פעמיים לשתייה חמה על השולחן בסלון,
סמוך למיטה, וכמה כוסות פלסטיק דקות עם עקבות מיץ תפוזים
וקולה. שום שיר לא מקושקש על המחברת לידו. שום מתנה קטנה של
חסד מאף מכרה שרצתה להשאיר משהו "בטעות" כדי שיהיה לה סיבה
לחזור. רק התמונה הגדולה מעל למיטה על הקיר של מלאן סוסים
לבנים דוהרים מהים, ואולי זה בעצם סוס אחד שנלכד בתמונה נמרחת.


ברטה הזמינה אותו לקפה, אמרה "אתה בחור יפה, תשאיר עשירייה
בצד." היא ישבה עם הכלבה הגדולה שלה, זהובת-הפרווה, באחד
הפינות של הגן-הציבורי. הכלבה הייתה נינוחה לגמרי, ורק מדי פעם
הרימה עיניים סקרניות לירוחם. "היא אומרת שאתה בחור טוב," אמרה
ברטה. היא הוציאה מהכיס טבליות של מסטיק ניקוטין, שלפה אחד
במיומנות עם האצבע, ודחפה אותו במהירות לפה. "למה אתה לא רוצה
שברטה תקרא לך בכף היד?" היא שאלה בלי להביט בו, כאילו היא
עסוקה במחשבות אחרות. "אני לא רוצה לדעת," אמר האיש, וברטה
משכה באפה במורת-רוח. "האיש יודע איפה ברטה גרה," היא אמרה
והיסתה את הכלבה שזעה פתאום בחוסר-נוחות. "האיש יכול לבוא, ומה
שלא אומרת כף-היד, יכול להיות כתוב בקפה. אם ברטה תהיה
במצב-רוח טוב, היא תקרא בקפה חינם, או כמה שהאיש ירצה לתת."

האיש אמר שהוא מעריך את זה, והתנצל על זה שעליו ללכת. באיזה
מקום הוא ציפה שברטה תנסה לעכב אותו, אבל הוא ראה אותה מעבר
לגבו מהסה את הכלבה שפרפר שחור אחד הטריד את מנוחתה, וממלמלת
דברים של מורת-רוח כשעיניה תלויות באוויר.

הוא חצה את הגן הגדול, עלה במדרגות ונכנס לביתו. הרוח הכתה
בזגוגיות  של התמונות התלויות על הקיר.

הוא התעורר לפנות-ערב, שיעול יבש וחזק תקף אותו, והוא ישב
והשתעל כמו איש זקן. על השולחן הייתה כוס גדולה עם שאריות של
ארק ותפוזים. הוא הוציא את הלשון ונענע אותה מצד לצד בין
שפתיו, להרגיש את העוקץ של החיים. אבל הכול היה שומם ומת כמו
כתמים בהירים על סדין. הוא הדליק סיגריה והלך לשירותים, אז
הביט באמבטיה, משהו בה היה זר לו.