את מחייכת. שינייך מבצבצות בלובן הבוהק בין שפתייך המפושקות.
צחוק חביב ואף מדבק מגיח מתוכן החוצה. קולך רגוע ויומיומי
לגמרי. מתנהגת כאילו לא קרה דבר. הכל טוב ויפה אצלך. כרגיל.

   אבל בחייך, על מי את מנסה לעבוד כאן? הלוא עינייך אומרות
הכל. אין לך שליטה עליהן. כמו שהראי משקף רק את המראה האמיתי
של הדמות המביטה בו, כך העיניים מגלות את המסתתר בלבך. ואין שם
דבר, מלבד החלל השחור.

   את צוחקת, אך אין בעינייך אותם שדונים המלווים את הצחוק
האמיתי והכן. חיוכך הוא בעצם ריק מכל בסיס. דיבורך והתנהגותך
מנסים לשווא לכסות את האמת. אבל אין. העיניים, כמו חורים
בשמיכה קרועה, עושות את שלהן. ורק טיפש יאמין להצגה שלך. כי עם
עיניים כאלה אין לך שום סיכוי בעולם להצליח כשחקנית.  

   רע לך על הלב, ואת יודעת זאת. מישהו עשה לך או שמא את עשית
לעצמך איזה עוול. השחור שבתוכך בולע אותך אליו. כי אין לך אומץ
לפתוח קלפים ולדבר. במקום זה את מעדיפה להתחרפן לבד בחושך
ולנסות לשדר כלפי חוץ את המסר המוטעה. התרצי לשנות את המצב? רק
בך תלוי הדבר.