[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ישראל חינטייב
/
מקצה לקצה

יש לי לפרקים ימים מוזרים שבהם יש לי מן הרגשה תאולוגית שכזו,
מיסטית אם תרצו. ימים בהם איזה קול פנימי קורא לי להתעוררות
רוחנית. אין טעם לחפש בהרגשה הזו איזו היגיון או לוגיקה, הם
מופיעים בשגרת חיי ככה פתאום, בלי שאני יכול לחזות את בואם או
למנוע אותם.

זה היה אותו יום יוני חם, בו הגעתי לתחנה מרכזית על מנת להגיע
לאוניברסיטה, ומצאתי את עצמי יושב בקו אגד 405, מחכה שהאוטובוס
יצא לכיוון ירושלים. גם היום אני לא חושב שהיה לי מושג מה אני
הולך לעשות בעיר המשוסעת הזו, ולאן בדיוק אני אמור להגיע
כשהאוטובוס יכנס ליעדו ויוריד את כל הנוסעים, פשוט נסעתי. אל
הבחורה הגבוהה שישבה לידי שמתי לב רק כשהאוטובוס עבר את
הנתב"ג. הסראפן האדום שלבשה הזכיר לי את האחת מהתיכון שמשום מה
לא יצאתי איתה. רציתי לשאול אותה אם היא אותה אחת מהתיכון, כי
בכל זאת, עברו כבר שמונה שנים מאז שגמרנו ללמוד, ואני גרוע
בפרצופים, אבל שתקתי לאורך כל הדרך. כשהגענו לתחנה המרכזית של
הבירה לא ידעתי לאן אני אמור לפנות, כל מה שהבנתי שזה לא
לכיוון של הצעירה בעלת השמלה האדומה. מצאתי את עצמי פשוט הולך.
הקניון הענק, עם חנויות לשום דבר שאני צריך וחב"דניקים שמשדלים
להניח תפילין כדי לזרז את בואו של משיח בן דוד לא היו לטעמי,
אז צעדתי לכיוון היציאה המובילה לדרך יפו. אבל גם  בחוץ לא היה
גן עדן. נערות ונערים בני 15-16 שחילקו סטיקרים בנוסח "ארץ
ישראל לעם ישראל" גרמו לי להבין שגם זה לא בדיוק המקום שלי.
חציתי את הכביש והחלטתי שעל האוטובוס הראשון שיעבור אני עולה,
ייסע לאן שיסע. כך מצאתי את עצמי על קו מספר 1, יושב ליד קשיש
כבן שבעים, הלבוש כולו שחור. השנים הרבות גרמו ככל הנראה לזקן
החרדי להבין דבר או שניים ביחסי אנוש, כי הוא הבחין מיד שמשהו
לא כשורה אצלי. דבר ראשון ששאל אותי היה מדוע אני לא שם כיפה
על הראש, בכל זאת האוטובוס עובר בשכונות חרדיות, וזה לא יאה
להתגרות ככה באנשים. "אני לא מאמין בכיסוי ראש", עניתי והמשכתי
לבהות מבעד לחלון על הרחובות המזדקנים של העיר החצויה לאינספור
חלקים. "לאן אתה נוסע?" הייתה שאלתו הבאה. "עד הסוף" אמרתי
בטון מתנשא, בלי להביט עליו. בין אם הבין את הרצון שלי לנסוע
בשקט, בין אם לא, הוא שתק. השקט שלו משום מה הזיז בתוכי משהו,
כאילו רק חיכיתי שידבר איתי. "לאן האוטובוס מגיע?" שאלתי בקול
מתנצל. הזקן לחש "לכותל", קם וצעד לכיוון דלת היציאה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רוצים פואנטה?
אני אתן לכם
פואנטה! בהפוכה
אני אביא לכם את
הפואנטה!

הטנאופ!


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/7/11 23:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ישראל חינטייב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה