על ספסל הצופה לאגם הקפוא, בבטנה של מערה טבעית בהר קרח, ישבה
נערה וחיכתה.
"הוא לא יבוא," אמר הספסל.
"אני יודעת, אבל אני אוהבת לחכות. תחושת הציפייה לפעמים מספקת
הרבה יותר מתחושת המציאה. איך אמרת שקוראים לך? אה, נכון,
ניל."
"השם הוא מרקו, אבל לא משנה."
"באמת שלא," אמרה הנערה וקמה. היא ניערה את הפרחים משמלתה
והתחילה ללכת, אך לפתע עצרה, הרימה פרח אחד ובהתה בו.
הספסל הביט בה, אך לא יכל להתבונן בה לאורך זמן, על כן הסיט את
מבטו ממנה וניסה להסתיר בכוח את דמעותיו.
הוא שמע צעדים הולכים ממנו והלאה, ועדיין לא השיב החזיר מבטו
לכיוונה.
כשלבסוף עשה כן, היא כבר עמדה בפתחה של המערה. היא הביטה בו
בחטף, ויצאה. |