New Stage - Go To Main Page

ראן לולה ראן
/
לבן כשלג

על ספסל הצופה לאגם הקפוא, בבטנה של מערה טבעית בהר קרח, ישבה
נערה וחיכתה.
"הוא לא יבוא," אמר הספסל.
"אני יודעת, אבל אני אוהבת לחכות. תחושת הציפייה לפעמים מספקת
הרבה יותר מתחושת המציאה. איך אמרת שקוראים לך? אה, נכון,
ניל."
"השם הוא מרקו, אבל לא משנה."
"באמת שלא," אמרה הנערה וקמה. היא ניערה את הפרחים משמלתה
והתחילה ללכת, אך לפתע עצרה, הרימה פרח אחד ובהתה בו.
הספסל הביט בה, אך לא יכל להתבונן בה לאורך זמן, על כן הסיט את
מבטו ממנה וניסה להסתיר בכוח את דמעותיו.
הוא שמע צעדים הולכים ממנו והלאה, ועדיין לא השיב החזיר מבטו
לכיוונה.
כשלבסוף עשה כן, היא כבר עמדה בפתחה של המערה. היא הביטה בו
בחטף, ויצאה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 9/7/11 23:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ראן לולה ראן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה