בשבילי זה שיר ערש שהייתי שר לאימא כשהייתי תינוק
איך הזמן חתך בנו חתכים ועשה אותנו פראים
המסמרים במוח שדקרו בנו, כל המראות שלא בשבילנו אמרנו
וחטפנו אותם בפרצוף כמו סוכר בשמן רותח
כי אם עשית לב, אימא, מה עשית ממנו
מה נעשה ממני
חתיכת בשר רקובה מדממת פועמת בחזי
לא לזה ציפיתי, לא את זה רציתי

אני מועך את כוסות הקפה בידיים
מתאפק מלשתות בירות עוד ועוד
מתאפק מלסמם עצמי עד איבוד דעת

אני כותב לך, אימא, שהילד שלך כבר איבד את דעתו
ובראשו דברים מוזרים נסחפים ומכים,
הוא לא מראה
רגל שלי רוקדת בעבר השני, אני מרגיש את הרטט
כמו שמוח נוזל ונותר הרגש הבסיסי השורשי,
בו האדמה היא תקרה.