אני משתגעת מהעובדה שאני עדיין לא מצליחה לכעוס עליך, למרות כל
השנים, למרות שאתה נעלם, למרות שאתה אפילו לא אומר לי שמה שאתה
רוצה זה להתנתק קצת. ואני יודעת הרי שזה בדיוק מה שאתה רוצה.
כי עכשיו אתה מאושר, ואני היא זו שמשרה עליך עצבות. ואתה לא
צריך את העצבות שלי כרגע, כי אינך מסוגל להכיל אותה כשאתה
מאושר. ורק אני אוכלת את עצמי מבפנים על הזמן האבוד, על העובדה
שאתה שוב לא כאן, כשאני שוב צריכה אותך. שונאת את העובדה שאני
עדיין צריכה אותך, שעוד לא התגברתי, שזה עוד לא עבר.
אני רוצה את החורף שוב נושב על פניי, את הרוח שוב נושבת
בשיערי, את העצבות שוב זולגת מהשמיים, ולמחוק אותך. רוצה שוב
למחוק אותך, ואתה נעלם באופק, אבל למחוק לא מצליחה. נחרטת לי
מתחת לעור, ואני לא יודעת איך להוציא אותך משם. כמו מחלה
סופנית משלי, שהורגת אותי לאט ומסרבת להעלם לחלוטין. הורגשת
בשקט, מתחת לפני השטח, כדי שאף אחד לא ידע כמה רע לי איתך,
וכמה בודד בלעדיך...