אני חושב שכשהיא חייכה אלי את החיוך הזה שלה, כבר הבנתי שזה
הסוף. היה לה חיוך כזה שהוא לא באמת חיוך, כי כשאנשים מחייכים
הם בדרך-כלל שמחים, היא בדרך-כלל לא.

כבר הרבה זמן ידעתי שהסוף מתקרב, בגלל שהרבה זמן היינו באמצע,
והאמצע שלנו לא היה ממש טוב. הדבר היחיד שהיה ממש טוב אצלנו
הייתה ההתחלה, אבל היא הייתה יותר מדי קצרה ובלי לשים לב כבר
היינו באמצע.

היו לה רק שני פרצופים: פרצוף שמח ופרצוף עצוב, אבל בשבילי הם
לא אמרו הרבה כי הבנתי שלפעמים היא עושה פרצוף שמח כשהיא
עצובה, אז זה כבר היה מבלבל מדי.

גם את הסוף שלנו אפשר לחלק לשניים: ההתחלה של ההסוף והסוף של
הסוף. לסוף שלנו לא היה אמצע, הוא היה מהיר מדי בשביל אמצע.
אפילו עדיף שלא היה לו אמצע, כי אצלנו האמצע גם ככה הרס הכל.

היו לה הרבה מאוד חיוכים, מכל מיני סוגים. בהתחלה לא כל כך
ידעתי איך להתמודד איתם, אבל לאט לאט הצלחתי להסביר כל חיוך
וחיוך ומה הוא אומר. כשהגענו לאמצע כבר ידעתי להסביר את כולם.
אולי בגלל זה ההתחלה שלנו הייתה כל-כך טובה.