יש רגעים, שהכל בוער באור אטומי.
כשהכל בוהק, כמו צועק -
תפוס אותי, תפוס אותי עכשיו, צוד אותי - כאן וכרגע.
אלה רגעים שמשפטים כמו
"הכל בוער באור אטומי", תופסים ניצוץ מהרחוב הלוהט,
ונדלקים בך. אלה רגעים
שחובתם להיכתב בשורות ארוכות. בצרחות.
כשכל מילה היא בלטה, ולמרות שלא ברור לך איזה חלונות
אתה בדיוק שובר, כן ברור לך,
שזה בדיוק מה שצריך לקרות.
הרי צרחות לבנות, הן צרחות לבנות.
כמו שאגדה פשוטה, היא פשוט אגדה, כמו
לפגוש בחורה,
ולהתאהב בה.
ואז לצאת מהדירה שלה אל הרחוב
והוא בוער. משהו צוחק ומתגלגל, צוחק ומתגלגל,
עולה לך מהבטן, ודורש שתביט בו. שתיתן לו הכרה.
והכל בוהק ומפגיז.
אתה שט ברחוב, מהבית שלה ועד תחנת רכבת-התחתית הקרובה,
תחת הפצצה של דוויזיית הארטילריה הכבדה בעולם,
וכל מה שבא לך זה
להוריד חולצה, ולרחוץ בגשם הזה
השורף. בשרפה הזאת, הנעימה. ברגעים כאלה
אתה פתאום לא מזלזל בשירים
שמדברים על אהבה.
לא, ברגעים כאלה
אתה נמשך אל עבר המשפטים הטובים, הארוכים,
שנקראים בנשימה עצורה. שנכתבים בצלילה. משפטים כמו
לפגוש בחורה,
ולהתאהב בה.

מסתבר, שישנם מפגשים מסוימים, אשר מצליחים להרפות ממך,
אף לאורך שיר שלם,
את חוקיך האסתטיים הנוקשים. הם נוקשים - סורגיך - על החלון
ואתה צוחק להם בהנאה.
אתה אפילו שוקל להוסיף שורה שלמה, שבנויה מהמילה
אהבה. אהבה, אהבה, אהבה.

יש רגעים, שהכל בוער באור אטומי.
זה לפעמים קורה בזמן הליכה
מדירה של בחורה שכרגע הכרת, ועד הדירה שלך. זה קורה
אם התאהבת בה.
ואם-כך, אם הכל בוער סביבך באש נעימה,
אתה מזדרז לחבק את השרפה הזאת,
ולמהר להגיע כבר הביתה עטוף בה
כדי לכתוב, לשם שינוי,
שירה שמחה.