הולכת לאורך החוף וכלב קטן כחוש מחובק בזרועותיה. תמירה ויפה
לצד גלים גולשים ושבים מן החוף, לא נחים לרגע. נאבקים. מה יפים
הנתזים לאורה של שמש, והחול זהוב ורך נוצץ משהו, לעתים, מחוויר
מול עין ענן. מהעבר השני הציוויליזציה הכבדה שעוד נושמת.
בתים, שלא עשו רע לאף אחד עומדים על תילם, חוששים שלא תבוא בהם
יד השיפוץ הפטיש, האזמל, הרי הורס ובונה האדם. עצים שלא פגעו
באיש עומדים בפני גזירת הסכך. סכך לסוכות מנסר ענפיהם האדם שם
מעבר לבתים שלא עשו רע לאיש. ויש שם כבישים, היא חושבת, ותחנה
מרכזית ואנשים קשיי יום וסם. וסם. וסם. הו סם! לו היתה
מסתכלת לאחור היתה רואה שהגלים שבים ומוחקים עקבותיה. עקבותיה
שלא עשו רע לשום אדם. מין אכזריות של הטבע שלא משאיר עקבות
אחריו. הטבע אינו אוהב סימני דרך הוא אוהב רק את עצמו. הכלב
צמא. היא מורידה אותו אט אל שפת הים. נסוג בגלים כי רפה וחלש.
היא שבה ונוטלת אותו אל זרועותיה, חשופות כהות כעיני אלוהים
החומות המביט בה. מביט ומרחם.
הרחמים שלו, היא חושבת, קרים. אין בהם ממש. הם אוזלים מן היד
כמו חול ים, נמסים כמו סוכר הנעלם בכוס מים. רחמים לשמם. כדי
שלא יגידו המלאכים שאין לו מצפון. אבל באמת,אלוהים יש בך
רחמים? מעט?
החול זהוב בורח לים וחוזר בגלים, הנה שם דלי וכף שנשכחו. פעם
היה לה חם. חמימות של ילדות. תחושת ביטחון חמה בכף של אב גדולה
למודת שנים. חוסר דאגות, שלא צריך דבר אלא לחייך וכולם אומרים
לך "כמה שאת יפה" כמה נחמדה נאה חכמה" אבא היה מתמוגג מנחת
ואמא עולה בעוד שני קילו. השכנה היתה נועצת עיניים מסתכלת לכאן
ולשם וחושבת שגם היא יפה מאוד. זה היה ,בעצם,דמיון השתוות מתוך
דימוי עצמי מופרז. "כולם אמרו שאני יפה," כך היא זוכרת, גם
כשצעדה בטבעיות ואלגנטיות על המסלול. העיניים שלהם היו יוצאות
מחוריהן. איזו התבוננות חודרת. וואו. איזה ימים יפים היו אז.
חיזורי אין קץ של אופנאים, אנשי עסקים, ומי לא. מעין מלכות
במסלול של זוהר.
אזור סלעי פראי משהו נמשך מול קו החוף. סלעים עם ירוקת ומפצי
מים ניתזים בסילוני מים לבנים אווריריים.
לא לכל אחד מתאים להיות אין (in), היא חושבת, לפעמים אי אפשר
לחזור אל קו המים. עכשיו היא שקועה עד צוואר. היא יודעת שכל
ההבטחות שלה לשווא. ומה יהיה הסוף? הסוף הן קיים כמו קיומם של
החיים. יכול להיות טוב יכול להיות מר. כמה מפחיד המצב הזה,
כמה נורא. והשקיעה בלתי נמנעת ,האומנם?
רק אתמול ישב אתה שם - ליד שום מקום, ישב ובכה. מעולם לא חשבה
שהוא יודע לבכות. ועוד בגללה. והיא לא מפסיקה לבכות אם בפנים
אם בחוץ. קר. קר היה שם קר מאוד ורע. והיא הבטיחה. באמת
הבטיחה. האמינה, רצתה. אבל ידעה שזה גדול עליה מעין שטן. סם,
שטן, סם, שטן., אז הוא הלך, והיא לא שבה. לא באה אל מקום
המפגש. פשוט נעלמה לה משם ברחה אל החוף אל הים. אל המרחב
המוגן. חופש. חופש של דממה, של אי לוחמה, של כלום. ושם,הגמילה
הן טובעת לה אט אט בים.
שוב אזור קל, גלי. כחול וזהוב ואין סלע. כן הסלע שם במרחק היא
רואה את קצהו. לעולם לא יברח משם. הוא בן- הים, שם בבת ים.
נשחק בגלים והיא בסם. המים רכים משהו באזור הזה מלחכים כפות
רגליה הדקות מלטפים וחוזרים. ושוב באים, הים שקט ונח, וממול
גבעות הכורכר ומעליהן ראשי הבתים, שם יושבים אנשים מיושבים.
פשוטים. אולי אפילו דייגים. מעולם לא נגעו בצמרת והצמרת לא
הפילה אותם. אנשי הביניים, לו היתה. לו היתה, כמותם. לו.
חכה ארוכה נמשכת מקצה הבתים אל הים חכה ססגונית בצבעי שמש של
שקיעה, היא מושכת ומושכת את הגמילה היא מושה אותה אל פני המים.
מושה ומטביעה תחתיה איזה גל.
אט לאט סטתה מהמסלול, תחילה אל הצד וממנו נמשכה למרחק. וקשה
היה לחזור מדי יום, כי צריך אוויר לנשימה להשיג מנה לחיים. כי
אחרת, כך היא חושבת, היתה פשוט נגמרת, לאט לאט אל...
וכך אני לא נגמרת? היא חושבת. לחיות את הרגע הרי זה להחיש את
הקץ. ולא לחיות את הרגע, זה למות כשאני בחיים.
אז הם חיפשו אחריה. כמו גלי ים רדפו. חברים הו חברים. חברים של
אמת. גם הלוו כספים, עודדו. ברגעי משבר גואים הרגשות פורצים את
כל הסכרים ומוכנים לתת. לתת לתת ולתת שהרי זו תכלית האדם. אז
הם ביקשו השתדלו..
הנה שוב סלעים פוערים פיות לבנים אפורים מעין מלתעות של חיות
קדם צמאות דם. מכוסי ירוקת צפופה בריח ים. מונחים במקומם לפי
שצצו מלפני שנים. לא זזים, נראה דוקרנים משהו, חיוורים.
מפחידים משהו, בצל שמי ערב. אין להם שום צורך במאכל. דוממים.
בעצם מתים בעולם של חיים. כמו האפר שנוצר או עצמות החיות שצצות
על פני שטח. סלעים של ים. מים כחולים. גלים שוצפים, והשמים
מדממים שקיעה.
הכלב משמיע קולות של ערב, הוא צמא. מחבקת אותו מאמצת אותו אל
לבה ומנשקת אותו על ראשו. ממול מעמד מים לקהל. קהל שהשאיר
עקבותיו טבועות בחול ים. האוויר כהה אביך משהו אפרפר, והחול
כבר לא זהוב אך נעים למגע. נווד אחד הולך ,מנגד, במרחק
בבלויי סחבות, ועל ספסל רעוע משחק לו הצל בזוג אוהבים שוחרי
ערב ים.
משעינה יד אחת על מתקן המים ויד שנייה מעבירה על מצח. שער ארוך
גולש לאחור ועיניים כבויות רואות כוכבים ראשונים של ליל. צורך
הגוף גואה בה היא משתוקקת. היא זקוקה. היא תחצה מן הים אל ערב
מוסתר בצל, שם בין הבתים ישר אל התחנה המרכזית הישנה. המנה.
המנה. ואולי לא? ואולי כן. היא חייבת לנסות, הרי הבטיחה
לעצמה. הבטיחה שלווה לאורך הים, לה ולכלבה הקטן. היא מלטפת את
ראשו. זה עושה לה טוב היא זורמת אהבה. ואוהבת. כל כך אוהבת..
הן הבטיחה לעצמה לחיות. לחיות . לחיות.
החול נעשה קריר מה. נעים לכף הרגל. כפות הרגליים לא חושבות הן
מבצעות את מה שהיא אומרת להן. כך היא חושבת ומרגישה את הנעימות
הזאת, נעימות לרגעים של החיים. טבע אוחז בכפות רגליה והן עושות
לה טוב. טוב בלב. אפילו לרגעים. והרוח. גם הרוח הכהה חרש חרש
עוברת ליד לחייה היא מרגישה אותה את הרוח. היא חיה. כל כך חיה.
ובכל זאת חותכת אל עבר הבניינים האפורים שבקצה חול הים.
התחנה. המנה. התחנה המנה, התחנה.
הנווד בבלויי הסחבות עוצר לרגע ומסתכל בה. יש לו זקן פרא שחור
לבן ועיניים שקועות עמוק מוסתרות בגבות עבות חסרות סדר בשערן.
שזוף וחולצה לבנה רחבת שרוולים דהויה קרועה בגבה על גופו.
מכנסיו הכחולים קשורים בחבל על בטנו ולרגליו סנדלים ישנים חסרי
אבזמים. הוא מביט בה ועיניו עייפות.
עכשיו, הוא מגמגם מילים בצורה בלתי מובנת. עושה צעד רחב ועוד
צעד בכיוון אליה ועוצר בפישוק רגליים. הוא קורא אותה קורא את
נשמתה את לבה את שכלה. עיניו כחולות טובות משהו שונות מהמראה
המאיים שלו. היא נותנת מבט אחד של חסד בעיניו וממשיכה ללכת.
ממקומו מושיט ידיו אליה ,מאחור, ממלמל מילים מתחננות. היא
שומעת, אך לא מפנה ראש. ממשיכה הלאה אל מבוא הבניינים.
זו תהיה הפעם האחרונה היא חושבת. פעם אחרונה. כן בבדאי שתהיה
זו הפעם האחרונה, היא מבטיחה לעצמה. ואחר כך כלום. לא אגע
בכלום. אני אצליח אני אסתדר. הפעם האחרונה היא אומרת ומעין
כוחות חדשים עולים בה. היא נינוחה. אולי שמחה משהו, היא תשיג
את המנה. עוד מעט קצת היא עוברת אל מבוא הבניינים.
כמה פעמים אחרונות כבר היו? היא נבהלת. מתעשתת וממשיכה הלאה.
והמבוא הופך למסלול והעיניים מסתכלות בה מכל עבר והיא תמירה
ויפה כל כך. יש מעצבי אופנה האומרים שהיא היפה מכולן. טובת לב
סובלנית, אישה נשואה, נאמנה ואוהבת, משהו שלא רואים כל יום. כך
אומרים עליה.
אבל זו תהיה הפעם האחרונה, היא חושבת, באמת הפעם האחרונה,"
נכון?" היא מביטה אל עיניו העצובות של הכלב.
"אל תרחם עלי" היא אומרת. "אני מבטיחה. אני פורשת. בעצם כבר
פרשתי, זו תהיה הפעם האחרונה ודי." אבל כלום לא קורה העיניים
שלו עדיין עצובות והוא מסתכל אל תוך עיניה במין מבט בוהה כזה,
אולי תלותי.
מסכן. היא חושבת. כזאת כחושה רזה, רפה חלשה. אפילו הוא חושש.
חושש לי או לחיו שלו.
הלאה הופך חול ים קריר לאספלט מכוער גשמי של יד יוצרת.
היא עוצרת נועלת נעליה והולכת. היא הולכת על גווני הערב
העירוני וזוג עיניים הולך מולה וחודר אל עיניה "שובי שובי לך,
לאחור אל חול הים והמים הבאים וחוזרים. שובי. היא לא מבינה
דבר. זוג עיניים אחרות באות מולה: היא נבהלת מעצמה. ורגליה
עוצרות לרגע כמו לא שומעות לה. הן חסות עליה רגליה, כך היא
חושבת, עומדת. והנה הרבה עיניים סובבות לה ואינן זרות. עיניהם
של חברים וחברות מתבוננים בה וחוסמים במסך כבד של אהבה את מעבר
הדרך.
"בואי. חזרי בואי. חזרי . בואי. חזרי ."
עיניהם אומרות. עיניהם מדברות. עיניהם בוכות, מתחננות.
מאחור מוחה נווד ,של שום דבר, שתי דמעות מעיניו. מסתובב והולך
אל הים.
http://boker.nana10.co.il/Article/?ArticleID=584794&sid=187
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.