2000 דולר, כל מה שאני צריך לעשות זה לשלם לו 2000 דולר והאקדח
שלי, זה לא שאני פוחד או משהו, אבל יש לי התלבטות קשה, מצד אחד
אני קונה את האקדח ונפטר ממנו לתמיד, מצד שני אני מסתכן כאן
בגדול.
אני מסתכל מסביב, בוחן היטב את השטח, אולי יש משטרה באיזור,
אולי אפילו ההוא שמוכר לי את האקדח בעצמו שוטר. מטרים ספורים
מאיתנו שוכב על הדשא רוכב אופניים, עייף ומתנשף, אולי מה שבולט
אצלו במותניים זה אקדח?
"נו, מה יש לך, אין לי את כל היום" צועק לי הספק עבריין ספק
בלש "אתה רוצה את האקדח או לא?"
אני מוציא מהכיס 2000 דולר במזומן ופתאום אני מחזיק ביד 3 קילו
של כח, כח שמחליט מי יחיה ומי ימות ומי שמחליט זה אני, רק
אני.

אני הולך בשכונת המפסטד  שבלונדון, כולם כאן מנותקים מהמציאות,
כל העשירים האלה מחליאים אותי,
ה3 קילו שבמכנס שלי מת לפעול כאן ולהעיר את כולם מתרדמת
הפרוורים שלהם, כל כך טוב להם פה,
אולי אני אנסה אותו על האיש עם הכובע הגבוה הזה של המאה ה18,
אולי על האישה עם המעיל של הערפדים,
או אפילו על השוטר שמכוון את התנועה בכיכר המרכזית, אבל אני
עוצר את עצמי, אני שומר את הפעולה הראשונה
של האקדח על האחד והיחיד, הוא הרס לי את החיים, בגללו אני כאן,
בגללו אני חי את חיי בשפל שבשפל,
אין דקה שאני לא חולם על הרגע בו אני מסתכל לו בעיניים ויורה
לו בראש, ומחסל את חלאת המין האנושי.

בערב אני נכנס לפאב אירי שבאיזור, החלטתי לטייל בכל אנגליה
לפני שאני שם קץ לחייו, לראות מקומות,
המקום מלא בשיכורים, צחנה נוראית, כמו שבפאב אירי צריך להיות,
אני יושב על הבאר ומזמין היינקן,
"היי ילד, כאן זה פאב אירי, יש רק בירה אירית" שמעתי אותה
צורחת בקול נעים,
- אז אני אקח טובורג
- מה אתה לא מבין? בירה אירית
- איזו בירה אירית יש?
- גינס, מרפיס, קילנקי
- תביאי מרפיס
היא הביאה לי גינס, היא לא נראתה לי ברמנית טיפוסית, היא לבשה
סוודר לבן דק עם פסים שחורים,
מכנס ברמודה, אבל היה בה משהו שלא יכולתי להוריד ממנה את
העיניים.
אחרי מספר דקות של החלפת מבטים, הבנתי, היא הזכירה לי את הבת
שלי, היא גם אמורה להיות בגיל שלה,
לא ראיתי את הבת שלי כבר למעלה מ10 שנים, ידעתי שזאת לא היא,
אבל היה לי מן רצון חזק לשאול אותה.

טילנו כל הלילה ברחובות לונדון, השעה הייתה כבר 4 לפנות בוקר,
התבוננו בזריחה מגשר המצודה,
היה לה מבט עצוב ואומלל, רציתי לשאול למה אבל זה לא ממש עניין
אותי, אני מתכוון שזה כן עניין אותי
אבל לא היה בזה תועלת בכך לשאול אותה, הרי אני לא מתכוון
להישאר כאן, לפני שהספקתי לומר מילות פרידה
היא התחילה לדבר - "לפני 15 שנה עמדתי כאן על הגשר הזה עם אבא
שלי, צפינו בסירות ששטות כאן,
תמיד זה היה מרגיע אותו אחרי יום עבודה ארוך, הוא התכופף אליי
ואמר לי שהוא ואימא לוקחים חופש אחת
מהשני, הוא אמר לי שהוא נוסע לחופשה לכמה ימים להירגע, אני
הנהנתי עם הראש והוא לקח את זה בתור
הבנה ממני. הגענו הביתה ולפני שהספקנו להוריד מעילים הם התחילו
לצעוק ולריב, רצתי לחדר ואטמתי את
האוזניים, לאט לאט נרדמתי. קמתי בבוקר והלכתי למטבח, אבא לא
היה שם וגם אימא, נכנסתי לשירותים וראיתי
את אימא שלי עם גרון משוסף, דם על הרצפה וחבולות בכל הגוף,
דודה שלי אמרה לי שאבא ואימא רבו ואבא כעס מאוד והרג אותה, מאז
לא ראיתי אותו.
תבטיח לי דבר אחד, תחשוב טוב לפני שאתה נוקם באיש שהרס לך
את החיים, תעשה את זה חכם, תבדוק שאין לו אף קרוב שירצה להתנקם
בך, אני לא אנוח עד שהראה את אבא שלי נקבר 20 מטר בעומק
האדמה"
היא התחילה ללכת מבלי להסתכל עליי, המעיל שלה התנפנף ברוח הקלה
ונעלמה לה כמו בסרטים אל תוך הערפל.

נסעתי לרחוב דאונינג לשכור חדר במלון, פקיד הקבלה חייך אליי
חיוך בריטי טיפוסי - "לכמה זמן תרצה את החדר?"
- ל3 שעות
החיוך התקלף מהר מפרצופו של הפקיד, לקחתי את המפתח ונכנסתי
לחדר.
החדר היה אפור וקריר, התפשטתי, התגלחתי והתקלחתי, בכל הזמן הזה
דמיינתי את הפרצוף שלו, את המבט
המבוהל שלו שאלחץ על ההדק, בכדור אחד אני אסיים את זה.
יצאתי מהמקלחת ולבשתי את החליפה היפה שקניתי לפני יומיים באותו
רחוב, אני כל הזמן אומר לעצמי
"אתה מסוגל לעשות את זה, אתה יכול, לחיצה אחת, כדור אחד ואתה
גומר עם זה, הוא הרס לך את החיים,
זה מגיע לו, אל תשתפן"
אני עומד מול המראה ומוציא את האקדח, מסתכל על החליפה החדשה,
ועל איך שאני נראה בתוכה, אדם מכובד, יציב, איש אמין, "תסתכל
על עצמך חתיכת חרא, מהמר כפייתי, איבדת את הבית, אשתך עזבה
אותך, איך אתה חי עם עצמך? איך אתה ישן בלילה? הרסת לבת שלך את
החיים, הרסת לעצמך את החיים, אתה הזבל שבזלים, לא מגיע לך
לחיות"
הצמדתי את האקדח לרקה שלי, הסתכלתי על הפרצוף שלי לפני שלחצתי
על ההדק, מבט מבוהל, מזיע, בדיוק
כמו שדמיינתי את עצמי באותו רגע, זהו, זה הרגע בו אני הורג את
מי שהרס לי את החיים, מי שבגללו אני כאן.
דלת החדר נפתחה בחוזקה, בפתח עומדת הברמנית, מסתכלת עליי ולא
אומרת כלום, אני עומד מולה עם האקדח מול הרקה שלי, היא התקדמה
צעד והשאירה את הדלת פתוחה, היא הסתכלה לי בעניים  -
"למה אתה מחכה? אבא, קדימה, אתה רוצה שאני אלחץ על ההדק?"
המראה נשברה מעוצמת הרעש של האקדח, זה שבע שנים של מזל רע, לא?