מועקות שצצות בלי סיבה וריקנות שתופסת אותך כשאתה הכי לא מוכן.

מחשבות שלא מרפות, מגיעות לתקוף בדיוק כשנתת מנוחה למגננות.
תחושת פספוס עמוקה שאין לתארה במילים,
אך הנורא מכל - הבדידות האוכלת בבשר החי ללא רחמים.מתבייתת
בנפש ללא כוונה לעזוב.
מה עושים כשתוקפת עצבות כשלבד?
או גרוע יותר, מה עושים כשתוקפת בדידות כשיחד?
מתי אוכל להראות לך את כולי, אהוב?
מתי יבואו רגעי האמת שנפשי מייחלת להם יותר מכל?
הצחוק האמיתי שיגיע אחרי שנעשה שטויות ונהנה מהן

- "אולי במקום לקוות,נעשה מעשה?"
- "לא יודעת מאיפה להתחיל..."
- "מה אם פשוט נלך? זה יהיה קל יותר לא...?"
- "רק אם תיקח אותי יד ביד..."