היא מדברת עכשיו תיכף שעה,
והרוב זה רק שטויות.
ואני מתעניין בכאילו, עושה לה כן עם הראש.
בלי לחשוש, מתקרב לאט,
וסוגר את האורות.
עוברות שעתיים וכבר תיכף שלוש,
מחפש את המפתחות.

לא, אני לא נשאר לישון אצלך,
תיכף אלך.

נוסע הביתה, הרדיו שקט.
מסדר את המחשבות.
רוח קרירה וריח של סתיו,
ופתאום יורדות לי דמעות.
על כל האהובות הישנות,
והזכרונות מאותן שנים,
והשיעורים,
שאיתם מתמודד כל החיים.

לא, אני לא נשאר לישון אצלך,
תיכף אלך.

שיחות לא אינטימיות, סרט בכבלים,
וההורים שואלים למה מחכים.
אפשר לוותר, לזרום עם הדברים,
אפילו אם לא כל כך רוצים.
מתפשרים, הרי ככה זה בחיים,
של כולם, זה העולם.
הם אומרים,
משקרים.

לא, אני לא נשאר לישון אצלך,
תיכף אלך.

בסופו של יום מבין את הסיפור,
לב שבור,
לא תמיד רואה דברים נכונים,
ומעדיף להשאר סגור לפעמים.

אבל החיים ממשיכים, ופוגשים אנשים שונים
ממקומות משונים.
אין דבר,
מתגבר על העבר,
ומרים ראשי,
אל ההרים, למרומים.
גאה בהווה, בטוח בעתיד,
מאמין באל תמיד.
את תלכי, תבוא אחרת
עד שתגיע אליי הנבחרת,
המאושרת.

לא, אני לא נשאר,
לישון אצלך.
תיכף אלך.

תיכף אלך.