ואם הם היו רוקדים ככה באמצע הרחוב, בין החיילים חגורי-החרב
השומרים על בתיהם. ואם הם היו שרים שירי-עם עממיים בעודם
לוגמים יין של האימפריה הקטנה ונוגסים בבשר משומר. ואם גברים
צעירים היו מגששים אל חמוקיהן של עלמות-חן יפות, וממתיקים בדבש
את שפתיהם. ועל ארגז עץ היה נואם מישהו את חזון הקיסר, עד כמה
שהוא יכול לנחש, וכמה טוב פה והרע לא נורא כשיש את המשפחות,
מסעדות הדגים והמסבאות.

אנשים שזוכרים ימים צעירים מאוד משחקים דומינו או שש-בש מתחת
לדקלים בחום הקיץ, ומרחוק ריח ים מלוח נושב בפניהם, ולא היה קל
אבל היה כדאי, ויש תמורה בעד העבודה הקשה. והאיש על הארגז
מצהיר בזאת שהקיסר החליט להרחיב את האימפריה, ולכן המצב קצת
דחוק עכשיו, והעבודה קשה, אבל עדיין יש אוכל בשפע רוב הזמן,
ולא חסר יין. אל תחמירו עם הקיסר, הוא יגיד, אחרי הכול כשיהיה
יותר שיש השפע יגבר. הרי הוא בעצמו היה צריך לייבא בצי ספינות
שיש מאיים רחוקים, וזה כסף משלם המיסים.

"אולי הקיסר עצוב." אומר מישהו, אך אין הרבה רוחניות באימפריה,
והכול רק שמועות ותחושות בטן. הרי לא נבנו כאן מקדשי תפילה
ודת, ואין אף איש דת אחד בכל האימפריה הקטנה והרחבה. ילדים
קטנים קצת חוששים כי אכן משהו קורה, אבל המבוגרים יותר שידעו
את ההגה של הקיסר על הכלכלה כל עשרות השנים די בטוחים שאין
כמעט חשש. יש הרבה בטחונות, יין בשפע יותר מרוב האימפריות,
אפילו המשגשגות, וקופת המדינה רחוקה מלהיות ריקה. "אל חשש,"
מהסה אדם מבוגר מאוד בבחור צעיר, וכל עוד עלמות החן דורסות
בכפות-רגליהן את הענבים לייצור יין, שזולג לכל אדם על הלחיים,
באמת מה יש לדאוג.