מחפשת אותך במוניות העיר הצהובות, שומעת עליך מחברים.
אני בטוחה שאתה לא מאושר כמו שאני לא מאושרת, ומה זה אושר
בכלל? אתה פוחד מהחיים, פוחד לא להצליח, אתה רץ סביב הזנב של
עצמך, משותק לגמרי מלב עד בוהן.
מדמיינת אותך ברחוב, אותך ואת המשקפיים שלך. חולמת שאחנו
הולכים להצגות ביחד ושאתה שר לי שירים עלי ועליך, כמו שרק אתה
יודע לשיר. סוף סוף מבינה משהו שאף פעם לא ראיתי, שאתה קטן עלי
וקטן בכלל, והגודל של הריק הזה שהשארת אצלי רק נפער ונפתח.
הייתי רוצה לעמוד מולך ולצעוק את שמך בכל כך הרבה צורות, אבל
אני יודעת שלא תקשיב לי. זה מעציב אותי שרק אותך אני רוצה.
ועוד שבועיים אני אסע למקום שבו הכרנו ואשב על הספסל שישבנו
ואראה אותך לידי ואיפה אתה ואיפה אני, רחוקים אלפי שנות רגש.
רק לשמוע את השם שלך מכניס אותי ללחץ, לחוסר שיווי משקל, כי
השם שלך אומר לי כל כך הרבה כי אתה כל כך הרבה. אני נזכרת
בתקופה היפה שלנו שגם לא הייתה כל כך יפה, זה היה הכל בדמיון
שלי,ניפחתי הכל למושלם שבעצם לא היה שם כלום, רק אתה ואני ועוד
משהו שהפריע באמצע... והשמים נפתחו עלי כשהבנתי שזה כבר חסר
סיכוי ולמה כל החיים לא שווים ללא אהבה, למה כל הזמן מתגמד
לעומת האהבה שלי אליך.